Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אישות פרק כ

א) ציוו חכמים שייתן אדם מנכסיו מעט לבתו, כדי שתינשא בו -- וזה הוא הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו. במה דברים אמורים, בשהיה האב עני; אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי ליתן לה כפי עושרו.

ב) פירש על הבעל שאין לה כלום, ושיכניסנה ערומה -- אין לה כלום; ולא יאמר הבעל, כשתבוא לביתי אכסנה, אלא מכסה, והיא בבית אביה.

ג) האב שמת והניח בת -- אומדין דעתו כמה היה בליבו ליתן לה לפרנסתה, ונותנין לה; ומניין יודעין אומדן דעתו, מריעיו, ומיודעיו, וממשאו ומתנו וכבודו. וכן אם השיא בת בחייו, אומדין בה. ואם לא ייוודע לבית דין אומדן דעת, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

ד) הניח בנות רבות -- כל שתבוא להינשא, נותנין לה עישור הנכסים; ושלאחריה, עישור מה ששיירה ראשונה; ושלאחריה, עישור מה ששיירה שנייה. ואם באו כולן לינשא כאחת -- ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר; וחוזרות וחולקות כל העישורים בשווה, ושאר הנכסים לאחים.

ה) עישור זה שהוא לפרנסה, אינו מתנאי כתובה; לפיכך אפילו לתקנת אחרונים, אינו ניטל אלא מן הקרקע. ויש לה לגבות עישור זה, משכירות הקרקע; ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע, נותנין.

ו) הבת בעישור זה, כבעל חוב של אחין; לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית, בלא שבועה. ואם מתו האחין, נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה -- שהרי היא נפרעת, מנכסי יתומים, והבא ליפרע מנכסי יתומים לא ייפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה. [ז] והאחים שמכרו או מישכנו קרקע אביהם, הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה, כדרך שטורפין כל בעלי חובות מן הלקוחות, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.

ז) [ח] מי שהשיא בנות גדולות, ונשארו קטנות, ומת בלא בן -- אין נוטלין פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות הנכסים, אלא חולקות כולן בשווה. [ט] מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה השנייה לגבות עד שמת הבן, ונפלו כל הנכסים לשתיהן -- אין השנייה נוטלת עישור, אלא חולקות בשווה; וזכת ראשונה, בעישור שלה. [י] מי שציווה בשעת מיתה, אל תפרנסו בנותיי מנכסיי -- שומעין לו, שאין זה מתנאי כתובה.

ח) [יא] מי שמת והניח אלמנה ובת, כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת. וכן אם נישאת הבת, אינה נוטלת עישור נכסים -- מפני מזונות האלמנה; ואפילו מתה הבת אחר שנישאת, אין הבעל יורש פרנסה הראויה להינתן לה, שהרי הנכסים כולן, בחזקת האלמנה שתהיה ניזונת מהן.

ט) [יב] קטנה יתומה שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמישים זוז -- יכולה היא משתגדיל להוציא מהן פרנסה הראויה לה, או באומדן דעת האב או עישור הקרקעות: ואפילו לא היו האחין זנין אותה; ואף על פי שלא מיחת בשעת נישואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה.

י) [יג] נישאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה -- איבדה פרנסתה; ואם מיחת בעת נישואיה, הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה.

יא) בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו, בין שהניחה בוגרת -- אם פסקו האחין מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו, ושתקה ולא תבעה פרנסתה, איבדה פרנסתה; ואם מיחת, לא איבדה פרנסתה.

יב) לא פסקו האחים מזונותיה, וזנו אותה בבגר -- אף על פי שלא מיחת, לא איבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה: שיש לה לטעון, מפני שהן זנין אותה אף על פי שאינן חייבין, והיא עדיין לא נישאת, מפני זה, לא תבעה פרנסתה.

יג) [יד] מי שציווה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע, בין שהיה שכיב מרע, בין שהיה בריא, ומת והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת תנו אותן לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהן -- אם הייתה גדולה ונישאת, הרשות בידה; ואם עדיין מאורסת היא, יעשה שליש מה שהושלש בידו; ואם עדיין קטנה היא, אפילו נישאת, אין שומעין לה, אלא יעשה השליש כמו שציווה האב.

---

הלכות אישות פרק כא

א) מציאת האישה ומעשה ידיה, לבעלה. ומה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה: מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתן טווה; ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד -- שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתיים, והטיווי היא המלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר "וכל אישה חכמת לב, בידיה טוו" (שמות לה,כה). [ב] דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה, המותר לבעל.

ב) היה לו ולה ממון הרבה, אפילו היה להם כמה שפחות -- אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. [ג] המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל, יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה.

ג) וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו, או בפני בנו. [ד] ומלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להם כמה שפחות, אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו.

ד) [ה] יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן: אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אישה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים; ומבשלת את התבשילין, ומכבסת את הבגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת. כיצד מטחנת, יושבת בריחיים ומשמרת את הקמח ואצה בטוחנת, או מחמרת אחר הבהמה, כדי שלא ייבטלו הריחיים; ואם היה דרכן לטחון בריחיים של יד, טוחנת.

ה) [ו] במה דברים אמורים, בעניים; אבל אם הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אחת, או שהייתה לו שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות שפחה אחת -- אינה מטחנת, ולא אופה, ולא מכבסת, ולא נותנת תבן לפני בהמתו.

ו) הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות -- אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה, אלא נותנת אותו לשפחה להניק.

ז) נמצאו כל המלאכות שכל אישה עושה אותן לבעלה, חמש מלאכות -- טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו; והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות, שש מלאכות -- מטחנת, ואופה, ומבשלת, ומכבסת, ומניקה, ונותנת תבן לפני בהמתו.

ח) כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה -- חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו, והרחצת פניו ידיו ורגליו: גזירה, משום הרהור -- שמא יבוא לבעול. לפיכך מצעת מיטתו כשהיא נידה, שלא בפניו; ומוזגת את הכוס, ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הכלי או על הארץ, והוא נוטלו.

ט) האישה ששברה כלים, בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה -- פטורה: ואין זה מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם -- אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהן.

י) כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן -- כופין אותה ועושה, אפילו בשוט. טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות -- מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר.

יא) האישה, כל זמן שהיא מניקה -- פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה במזונותיה יין ודברים שיפין לחלב. פסקו לה מזונות הראויות לה, והרי היא מתאווה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, מפני חולי תאווה שיש לה בבטנה -- הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה: ואין הבעל יכול לעכב ולומר, שאם תאכל יותר מדיי, או תאכל מאכל רע, ימות הוולד -- מפני שצער גופה קודם.

יב) ילדה תאומים, אין כופין אותה להניק שניהן, אלא מניקה אחד, ושוכר הבעל מניקה לשני; הרי שרצת האישה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. [יג] נדרה שלא להניק את בנה, כופה ומניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חודש, אחד הזכר, ואחד הנקבה.

יג) היא אומרת, אני אניק את בני, והוא אינו רוצה שתניק אשתו, כדי שלא תתנוול -- אף על פי שיש להם כמה שפחות, שומעין לה: שצער הוא לה, לפרוש מבנה. [יד] הייתה ענייה שהיא חייבת להניק, והיה הוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו -- אף על פי שאין לו שפחות -- אם לא רצת להניק, שוכר מניקה או קונה שפחה: מפני שהאישה עולה עם בעלה, ואינה יורדת. [טו] היא אומרת, ראוי הוא לשכור או לקנות שפחה, והוא אומר, איני ראוי -- עליה להביא ראיה, ואין כאן מקום לשבועה.

יד) [טז] האישה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק -- אלא אם רצת, נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצת, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירה; אבל אם הכירה, אפילו היה סומה, אין מפרישין אותו מאימו, מפני סכנת הוולד -- אלא כופין אותה, ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חודש.

טו) [יז] הגרושה -- אין לה מזונות, אף על פי שהיא מניקה את בנה; אבל נותן לה יותר על שכרה, דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת, אין לה כלום.

טז) שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות; אלא כופין את אביו, ונותן לו מזונות והוא אצל אימו. ואחר שש שנים, יש לאב לומר -- אם הוא אצלי, אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אימו, איני נותן לו כלום; והבת אצל אימה לעולם, ואפילו לאחר שש.

יז) [יח] כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לו בעל כורהו, וזנין אותה, והיא אצל אימה. ואפילו נישאת האם לאחר, בתה אצלה, ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב; ותיזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה, והיא אצל אימה. ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות -- הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן; או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והם מטפלין בהן.

---

הלכות אישות פרק כב

א) הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו. ומאימתיי יזכה בירושתה, משתצא מרשות אביה, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה -- הואיל ונעשת ברשות בעלה, יירשנה. [ב] כיצד, האישה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה, או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה, או לשלוחי בעלה, ומתה בדרך, קודם שתיכנס לחופה -- אף על פי שכתובתה עדיין בבית אביה, בעלה יורשה; וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל, ונכנס עימה בעלה בדרך לחצר ונתייחד עימה שם לשם נישואין, ומתה -- הרי זה יירשנה בעלה.

ב) אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או עם הבעל, ואפילו נכנס הבעל עימה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק -- הואיל והאב או שלוחיו עימה, ועדיין לא נתייחד עימה לשם נישואין -- אם מתה, יירשנה אביה, אף על פי שכתובתה בבית בעלה. [ג] וכן אם הייתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה, ואין עימה לא בעלה ולא שלוחיו, ומתה בדרך -- אין הבעל יורש אותה.

ג) [ד] הנושא אישה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קידושין, אם מתה תחתיו, יירשנה; וכן הנושא את הקטנה, אף על פי שאין קידושיה קידושין גמורין, אם מתה תחתיו, יירשנה. אבל הפיקח שנשא חירשת, אם מתה, לא יירשנה; והחירש שנשא פיקחת, ומתה, יירשנה -- שהרי היא בת דעת, ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה.

ד) [ה] קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונישאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו -- יכול האב למחות, כמו שביארנו; ואפילו שתק האב, אם מתה, אין הבעל יורשה, אלא אם כן רצה האב בנישואיה.

ה) [ו] הורו הגאונים שהאישה שחלתה, וביקשה מבעלה שיגרשנה, ותצא בלא כתובה, כדי שלא יירשנה -- אין שומעין לה; ואפילו אמרה, אני שונאה אותו, ואיני רוצה לעמוד עימו -- אין שומעין לה, ואין דנין לה דין מורדת. ודין יפה הוא זה.

ו) [ז] כל נכסים שיש לאישה, בין נכסי צאן ברזל, בין נכסי מלוג -- הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה; ואם מתה בחיי בעלה, יירש בעלה הכול. לפיכך אם מכרה האישה נכסי מלוג אחר שנישאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס, הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות, כל ימי חייה -- אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות.

ז) מתה בחייו, מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים; ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן, מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר, שמא מציאה הן.

ח) במה דברים אמורים, בנכסים הידועין לבעל; אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת, ולא ידע בהן הבעל, ומכרה אותן -- מכרה קיים. וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין, מכרה קיים, שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום, עד שיכנוס.

ט) האישה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין קרוב בין רחוק, קודם שתינשא -- אף על פי שאם נתגרשה, או נתאלמנה, תיבטל המתנה, כמו שיתבאר בהלכות מתנה -- אין הבעל אוכל פירותיהן; ואם מתה, אינו יורשן -- שהרי נתנה אותן, קודם שתינשא. וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל המתנה מתנתו קניין גמור. ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולן, קודם נישואיה, וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קניין גמור עד שתרצה -- אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה; ואם מתה, אינו יורשה.

י) שומרת יבם, יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם; ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו, עד שיכנוס. מתה כשהיא שומרת יבם -- יורשיה מאביה, יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל, יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל; ויורשי הבעל, חייבין בקבורתה.

יא) שומרת יבם, כתובתה על כל נכסי בעלה; לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו, בין קודם ייבום בין אחר ייבום. ואם מכר, או נתן מתנה, או חלק עם אחיו בנכסי המת, בין קודם ייבום בין אחר ייבום -- לא עשה כלום, שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה.

יב) כנס את יבמתו, והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע -- יימכרו ויילקח בהן קרקע, והיבם אוכל פירותיהן. [יג] הניח פירות תלושין מן הקרקע, וכן אם הניח מעות ומיטלטלין -- הכול של יבם; ומשתמש בהן כמו שירצה, ואינה יכולה לעכב: שהמיטלטלין -- אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים, ואין כוח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו ולאוסרן עליו באחריות זו שלא יישא וייתן בהם.

יג) [יד] יבמה שלא הייתה לה כתובה, או שמחלה כתובתה -- זכה בנכסי אחיו, ומוכר ונותן כחפצו; וכשיכנוס את יבמתו, יכתוב לה כתובה מאה, ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, כשאר כל הנשים שיש להן כתובה.

יד) [טו] האישה שמכרה או שנתנה, אחר שנישאת, בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים -- לא עשת כלום; וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל, בין נכסי מלוג -- לא עשה כלום. [טז] מכר מיטלטלין של נכסי צאן ברזל, אף על פי שאינו רשאי, אם מכר, ממכרו קיים.

טו) מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מן האיש תחילה וחזר ולקח מן האישה, בין שלקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש -- מכרן קיים. [יז] וכן האישה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קיימין, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג, נחת רוח עשיתי לבעלי; אבל בשאר נכסים, יש לה לומר.

טז) [יח] כיצד, האישה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מיטלטלין, או שדה שייחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה בכתובתה, או שדה שהכניס לה שום משלו -- לא קנה בעלה; ואף על פי שקנו מיד האישה ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה לו ולא מכרה, אלא מפני שלום ביתה. ולפיכך אין לבעל ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, כמו שביארנו.

יז) [יט] נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו, ומחלה אותם האישה לבעלה, וקנו ממנה בעדים -- ייראה לי, שאינה יכולה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי: הא למה זה דומה, למי שקנו מידה שאין לה אחריות, שהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג -- שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום ולא להחזיק בנכסיה, אלא להיפטר מתביעתה לשלם. אבל אם נתנה לו מתנה מיטלטלי צאן ברזל הקיימין, לא קנה, מפני שיש לה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי.

יח) [כ] בעל שמכר קרקע לפירות, לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש, אלא כדי להרוויח בהוצאת הבית; לפיכך אם מכר לפירות, ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה -- שומעין לו.

יט) [כא] היו לאישה כספים -- אם נכסי צאן ברזל הן, הרי זה נושא ונותן בהן; ואם נכסי מלוג הן, בין שהכניסה אותן לו, בין שנפלו לה בירושה, או ניתנו לה במתנה, או נפלו לה מיטלטלין, או ניתנו לה -- הרי אלו יימכרו, ויילקח בכול קרקע, והוא אוכל פירותיהן. [כב] וכן האישה שחבלו בה אחרים -- כל המעות הראויות לתת לה, יילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.

כ) [כג] נפלו לה עבדים, אף על פי שהן זקנים, הרי אלו לא יימכרו, מפני שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היה לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום -- אם עושין כדי טיפולן, לא יימכרו, מפני שבח בית אביה; ואם לאו, הרי אלו יימכרו לעצים, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

כא) [כד] נפלו לה פירות מחוברין לקרקע, הרי אלו של בעל; תלושין מן הקרקע, שלה, ויימכרו ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. אבל המגרש את אשתו, והיו לה פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין, הרי אלו שלה; ואם היו תלושין, הרי אלו שלו.

כב) [כה] עבדי נכסי מלוג, ובהמת נכסי מלוג -- הבעל חייב במזונותיהן, ובכל צורכיהן; והם עושין לו, והוא אוכל פירותיהן. לפיכך ולד שפחת מלוג וולד בהמת מלוג, לבעל; ואם גירשה, ורצת האישה ליתן דמים וליטול ולד השפחה, מפני שבח בית אביה -- שומעין לה.

כג) [כו] הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות, בתורת נכסי צאן ברזל, ושמו אותן עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפיים, וגירשה -- נוטלת אחד באלף שלה; והשני, אם רצת שתיתן דמיו ותיטול, משום שבח בית אביה -- שומעין לה.

כד) [כז] הנותן מתנה לאשתו, בין שנתן לה קרקע, בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע -- אין לבעל פירות במתנה זו; וכן הנותן מתנה לאישה, על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה, אלא יהיו פירותיה לאישה, למה שתרצה -- אין הבעל אוכל פירות מתנה זו. וכן המוכרת כתובתה בטובת הניה -- אותן הדמים לאישה, ואין הבעל אוכל פירותיהן.

כה) [כח] ולד בהמת מלוג שנגנב, ונמצא הגנב ושילם שניים -- הכפל לאישה, שאין זה הפרי שתיקנו לו חכמים. החובל באשתו -- כל הנזק והצער והבושת, שלה, ואין הבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.

כו) [כט] המוכר קרקע לאשתו -- אם היו המעות שלקחה בהן את הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל, קנת, והבעל אוכל פירות אותה קרקע. ואם היו מעות טמונין, לא קנת, שהבעל אומר, לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה; ואותן המעות שנראו, יילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירות.

כז) [ל] הרי שנמצאו מעות או מיטלטלין ביד האישה, היא אומרת, במתנה ניתנו לי, והוא אומר, ממעשה ידייך הן שהן שלי -- הרי זו נאמנת; ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, ויילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. ואם אמרה, על מנת כן ניתנו לי, על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן, אלא אעשה בהן מה שארצה -- עליה להביא ראיה: שכל ממון הנמצא ביד האישה, בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו, עד שתביא ראיה. [לא] אמרה לו, נתתם לי מתנה -- נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהן.

כח) [לב] אין מקבלין פקדונות -- לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים. ואם עבר, וקיבל מן האישה -- יחזיר לאישה; מתה, יחזיר לבעלה. קיבל מן העבד -- יחזיר לעבד; מת, יחזיר לרבו. קיבל מן הקטן -- יקנה לו בו ספר תורה, או דבר שאוכל פירותיו. וכולן שאמרו בשעת מיתתן, פיקדון זה של פלוני הוא -- אם היו בחזקת נאמנין אצל זה שהפיקדון אצלו, יעשה כמו שציוו; ואם לאו, ייתן ליורשיהן.

כט) [לג] אישה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהן, הוא אומר, כך וכך יילקח בהן, והיא אומרת, איני לוקחת בהן אלא כך וכך -- לוקחין דבר שפירותיו מרובין, ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו, בין שהיה כרצונה; ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף -- שמא יאכל הכול, ונמצא הקרן אבד.

ל) [לד] האישה שהכניסה לבעלה עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ודקל לפירותיו -- אף על פי שאין לה אלא פירות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג -- הרי זה משתמש בהן, ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן; וכשיגרש, אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג.

לא) [לה] הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל -- אף על פי שפחיתתן על הבעל, אם היו הבליות קיימין, והיו עושין מעין מלאכתן, נוטלת כליה כמה שהן; ואם לא היו עושין מעין מלאכתן, הרי הן כמי שנגנבו או אבדו, שהוא חייב לשלם, בדמיהן ששמו אותן עליו בשעת נישואין. ומנהג פשוט הוא זה. וכל הנושא על מנהג זה, קיבל עליו אחריות הנדוניה; וכשם שאינו משלם הפחת, כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן -- לפי מנהג זה.

לב) יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה, שיהיו משמשין לו בבית אישה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג, בין שהיו עבדי צאן ברזל; אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת, שלא מדעת אשתו.