Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שבועות פרק ז

א) התובע חברו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם, וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע, וכפר -- הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפיקדון, אף על פי שלא ענה אמן: שבשבועת הפיקדון, אחד הנשבע מפי עצמו, ואחד שהשביעו אחר וכפר -- אף על פי שלא ענה אמן, חייב, שכפירתו אחר שהשביעו התובע, כעניית אמן.

ב) תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, וכפר ונשבע -- הרי זה פטור משבועת הפיקדון, וחייב משום שבועת ביטוי.

ג) וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר, וכפר ונשבע -- פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי: שהרי נשבע על שקר. [ד] ולמה נפטר משום שבועת הפיקדון, והרי זה אילו הודה היה משלם מה שכפר -- לפי שנאמר "בפיקדון או בתשומת יד או בגזל, או עשק את עמיתו. או מצא אבידה" (ויקרא ה,כא-כב), הכול מיטלטלין שאם יודה בהם יוציא ממון מתחת ידו, ויצאו קרקעות שאין מיטלטלין, והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן; ויצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות, שאין גופן ממון.

ד) [ה] אחד הנשבע, אחר שתבעו בעל הממון, או הנשבע מעצמו, אף על פי שלא תבעו. כיצד, כגון שקדם ואמר, למה אתה הולך אחריי, כלום יש לך בידי ממון, שבועה שאין לך בידי ממון -- הרי זה חייב בשבועת הפיקדון, הואיל וכפר ונשבע, אף על פי שלא תבעו זה.

ה) [ו] אחד הנשבע לבעל הממון עצמו, או לשלוחו הבא בהרשאתו -- ששלוחו של אדם, כמותו. [ז] ואינו חייב בשבועת הפיקדון, עד שישביעו בלשון שהוא מכירה.

ו) [ח] הנשבע שבועת הפיקדון במזיד -- אף על פי שנשבע לשקר, והתרו בו עדים בשעת שבועתו -- אינו לוקה, אלא מביא אשמו בלבד: שהרי הכתוב מוציאו מכלל חייבי מלקות, וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה, כמו שביארנו.

ז) [ט] כפר ונשבע ארבעה או חמישה פעמים, או שהשביעו התובע ארבעה וחמישה פעמים, והוא כופר על כל אחת ואחת, בין בבית דין בין שלא בבית דין -- הרי זה חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה: שאילו הודה אחר שכפר, היה חייב לשלם אף על פי שכפר בבית דין -- ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין; לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה.

ח) [י] היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי -- אינו חייב אלא קרבן אחד; שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך -- חייב על כל אחת ואחת.

ט) [יא] אמר לו חברו, תן לי פיקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי -- אינו חייב אלא אחת; ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן, הרי אלו מצטרפין וחייב. [יב] שבועה שאין לך בידי פיקדון תשומת יד גזל ואבידה, חייב על כל אחת ואחת.

י) [יג] תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי -- אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין -- חייב על כל אחת ואחת.

יא) [יד] היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון גזל ואבידה ותשומת יד שיש לנו בידך, ואמר לאחד מהם, שבועה שאין לך בידי פיקדון וגזל ואבידה ותשומת יד, ולא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך -- הרי זה חייב על כל טענה וטענה, לכל אחד ואחד; ונמצא זה חייב עשרים אשם.

יב) [טו] טען שאבד הפיקדון, או כפר בו, ונשבע, ואחר כך הודה, וחזר וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה -- משלם הקרן הראשון, וחומש אחד על כל שבועה ושבועה: שנאמר "וחמישיתיו" (ויקרא ה,כד), התורה ריבתה חומשין הרבה על קרן אחד. כיצד, היה הקרן ארבעה וכפר ונשבע והודה, וחזר וטען שאבד ונשבע והודה, וחזר וטען שאבד ונשבע והודה -- משלם שבעה. וכן כל כיוצא בזה.

יג) [טז] פחות מפרוטה, אינו ממון; לפיכך התובע חברו בפחות מפרוטה, או בפחות משווה פרוטה, וכפר ונשבע -- פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי.

---

הלכות שבועות פרק ח

א) הגונב שורו של חברו וטבחו או מכרו, תבעו בעל השור ואמר לו, גנבת שורי וטבחת או מכרת, והוא אומר, גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי, ונשבע -- הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שאילו הודה מעצמו שטבח או מכר, לא היה משלם תשלומי ארבעה וחמישה -- מפני שהוא קנס, כמו שיתבאר בהלכות גניבה. ונמצא זה כמו שלא כפר ממון, ולפיכך פטור משבועת הפיקדון; וחייב בשבועת ביטוי -- שהרי נשבע על שקר שלא טבח, והוא טבח.

ב) וכן האומר לחברו, המית שורך את עבדי, וכפר ונשבע, והעבד שתבע רבו ואמר, הפלת שיני וסימית עיני, וכפר ונשבע -- פטור משבועת הפיקדון, שאילו הודה לא היה משלם מפני שהוא קנס; אבל חייב בשבועת ביטוי. וכן כל כיוצא בזה.

ג) התובע את חברו בדבר שיש בו קנס, שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שביארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו, וכפר בכל הדבר, ונשבע -- הרי זה חייב משום שבועת הפיקדון.

ד) כיצד, תבעו ואמר לו, אנסת או פיתית בתי, והוא אמר, לא אנסתי ולא פיתיתי, ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון: שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אילו הודה -- היה משלם בושת ופגם על פי עצמו.

ה) וכן האומר לחברו, גנבת שורי, והוא אומר, לא גנבתי, ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון: שאף על פי שאינו משלם כפל בהודאתו, משלם הוא את הקרן בהודאתו.

ו) [ד] האומר לחברו, עשית בי חבורה, והוא אומר, לא עשיתי, המית שורך את שורי, והוא אומר, לא המית, ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון: שאילו הודה לו, היה חייב לשלם.

ז) [ה] נתן שורו לשומר חינם, ומת השור, תבעו ואמר לו, היכן שורי שהפקדתי אצלך, אמר לו, לא הפקדת אצלי כלום, או שאמר לו, הפקדת ונגנב, או אבד, ונשבע -- הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שאילו הודה ואמר הדבר כשהיה, לא היה חייב לשלם ממון -- מפני שהוא שומר חינם. אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר. וכן כל כיוצא בזה.

ח) [ו] השאיל שורו לחברו, ותבעו ואמר לו, היכן שורי ששאלת ממני, והרי השור מת, ואמר לו השואל, נגנב או אבד, ונשבע על זה -- הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שהרי לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירתו, ומכל מקום חייב הוא לשלם בין מת או נגנב או אבד או נשבה -- מפני שהוא שואל, כמו שיתבאר במקומו. אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר. וכן כל כיוצא בזה.

ט) [ז] זה הכלל, כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו, ונשבע, בין מפי עצמו, בין שהשביעו התובע וכפר -- הרי זה חייב בשבועת הפיקדון: אף על פי שלא ענה אמן, ולא הוציא שבועה מפיו.

י) [ח] הגונב שור חברו, ותבעו ואמר לו, גנבת שורי, והוא אומר, לא גנבתי, מה טיבו אצלך, אתה הפקדתו אצלי, ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון: שאילו הודה שגנבו, היה חייב לשלם דמי השור מכל מקום; ועכשיו שאמר פיקדון הוא, הרי פטר עצמו בכפירה זו מן הגניבה ומן האבידה, שאם נגנב השור או אבד אחר הודאה זו, היה פטור מלשלם.

יא) [ט] וכן אם טען ששכרו, ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון: שהרי פטר עצמו מן השבורה, ומן המתה. וכן אם טען ואמר, השאלתו לי, ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון: שהרי פטר עצמו מן המתה בשעת המלאכה, כמו שיתבאר בהלכות שאילה.

יב) [י] לפיכך אם אמר לא גנבתי, אלא אתה הפקדתו אצלי, או שכרתני לשומרו, או השאלתהו לי, והרי שורך לפניך קחהו, ונשבע על זה -- הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שהרי הודה בקרן, ולא פטר עצמו בכפירה זו מכלום. [יא] וכן אם אמר לו, אתה מכרתו לי, ועדיין לא נתתי דמיו, אם תרצה קח דמיו, או הרי שלך לפניך, או שאמר לו, אתה נתתו לי בשכר מלאכה שאעשה לך, אם תרצה שאעשה לך, או קחנו ולך.

יג) תועה בדרך מצאתיו, ולא ידעתי שהוא שלך, עכשיו שידעתי, קחנו ולך, או שאמר, אחר פרתי רץ, והרי הוא לפניך, ונשבע על כל טענה מאלו -- פטור משבועת הפיקדון, שהרי לא פטר עצמו מכלום; וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.

יד) [יב] מי שהיה חייב ממון לשני שותפין, ותבעו אחד מהן, וכפר בו ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון, שהרי כפר ממון.

טו) תבעוהו שניהם, והודה בכול לאחד מהן ואמר, לא לוויתי אלא מזה לבדו, ונשבע -- פטור משבועת הפיקדון, שהרי לא פטר עצמו מכלום; אבל חייב בשבועת ביטוי.

טז) [יג] וכן מי שהייתה עליו מלווה בשטר, וכפר בה ונשבע -- פטור משבועת הפיקדון: שהרי בשטר נשתעבד הקרקע, ונמצא זה ככופר בקרקע; וכבר ביארנו שהכופר בקרקע, פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.

יז) [יד] הייתה עליו מלווה בעדים בלבד, וכפר ונשבע -- חייב בשבועת הפיקדון, שהרי פטר עצמו בכפירתו מלשלם עתה. ואף על פי שכשיבואו העדים, יתחייב לשלם, ונמצא שלא הועילה לו כפירתו -- הרי הועילה בעתה; ושמא לא יבואו העדים, או יבואו ולא תתקיים עדותן, או ייפסלו, ולפיכך חייב.

---

הלכות שבועות פרק ט

א) התובע עדיו להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע בעדותן לבדה ליתן לתובע זה ממון המיטלטל, וכפרו בעדותן ונשבעו, בין שנשבעו בבית דין, בין שנשבעו חוץ לבית דין -- הרי אלו חייבין משום שבועת העדות, שהרי הפסידוהו ממון בכפירתן.

ב) וכן אם השביען התובע, וכפרו בו, אף על פי שלא נשבעו הן, ולא ענו אמן אחר שבועתן -- כיון שכפרו, הרי אלו חייבין: והוא, שישביעם בבית דין.

ג) [ב] אין העדים חייבין בשבועת העדות, עד שיכפרו בעדותן בבית דין, בין שנשבעו או השביען בבית דין, בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין -- הכפירה בבית דין בלבד, שנאמר "אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א), מקום שיגיד ויועיל, הוא שאם לא יגיד שם יתחייב.

ד) [ג] תבען בעדות שאינה מחייבת ממון, או בעדות קרקעות, או עבדים, או שטרות, וכפרו ונשבעו -- פטורין משבועת העדות: שאינן חייבין אלא על כפירת עדות ממון שדומה לפיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שפרטן הכתוב בפרשה, שהן מיטלטלין שגופן ממון, וכשיעידו לזה ייתן זה.

ה) [ד] וכן המשביע עדי קנס, וכפרו -- פטורין משבועת העדות: מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס, ייפטר מלשלם -- ואף על פי שבאו העדים אחר כך והעידו. נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה, אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותו; והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן -- אם כפרו בה ונשבעו, פטורין.

ו) [ה] משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, וכפרו -- חייבין בשבועת העדות: מפני הקרן שהוא ממון, לא מפני הכפל שהוא קנס. וכן אם השביען שיעידו לו שאנס פלוני או פיתה בתו, וכפרו -- חייבין בשבועת העדות: מפני הבושת והפגם שאם הודה בהן הנתבע משלם, לא מפני הקנס. וכן כל כיוצא בזה.

ז) [ו] אין העדים חייבין בשבועת העדות, עד שיכפרו ויישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו; אבל אם קדמו ונשבעו קודם שיתבעם, פטורין משבועת העדות. [ז] כיצד, ראו התובע הולך אחריהן, אמרו לו, למה אתה בא אחרינו, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות -- הרי אלו פטורין משבועת העדות: מפני שלא תבען התובע, אלא הן קדמו ונשבעו בתביעת עצמם.

ח) וכן אם השביען הנתבע, שאם תדעו לזה שתובע אותי עדות, שתבואו ותעידו לו, וכפרו -- הרי אלו פטורין משבועת העדות, עד שישביעם התובע. ואין צריך לומר אם השביעם שיבואו ויעידו שיש לפלוני ביד פלוני ממון, וכפרו -- שהם פטורין, שאין זה תובע דין עצמו.

ט) וכן אם קדמה שבועה לעדות -- הרי אלו פטורין משבועת העדות, שנאמר "ושמעה קול אלה, והוא עד" (ויקרא ה,א), שקדמה עדות לשבועה, לא שקדמה שבועה לעדות. [ח] כיצד, משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני, ואמרו אמן, וידעו לו עדות אחרי כן, ותבעם להעיד, וכפרו בו -- הרי אלו פטורין משבועת העדות.

י) [ט] אין העדים חייבין בשבועת העדות, עד שייחד אותם התובע וישביעם או יישבעו. כיצד, עמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני כל מי שיידע לי עדות שיבוא ויעיד לי, וענו כולם אמן, ועדיו בכללם, ואחר כך תבע עדיו, וכפרו בו -- הרי אלו פטורין משבועת העדות, מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמם.

יא) אבל אם אמר משביע אני כל העומדים כאן, שאם יידעו לי עדות שיבואו ויעידו לי, והיו עדיו בכללם, וכפרו -- הרי אלו חייבין בשבועת העדות, שהרי ייחדן בכלל אחרים.

יב) [י] וכן אם אמר לעדים, בואו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני, ואחר כך עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיידע לי עדות יבוא ויעיד, ולא באו ולא העידו -- הרי אלו חייבין, שהרי תבען תחילה: והוא שיהיו שם בבית הכנסת, ויהיה שם בית דין. אבל אם לא היו בפני בית דין -- אם ענו אמן, חייבין בשבועת העדות כשיכפרו בעדותן בבית דין; ואם לא ענו אמן, אינן חייבין.

יג) [יא] אחד המשביע עדיו בשבועה, או שאמר להם מצווה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה -- הרי אלו חייבין: והוא שישביעם בשם או בכינוי מן הכינויים, כמו שביארנו. [יב] ואין העדים חייבין, עד שישביעם בלשון שהן מכירין אותה.

יד) [יג] הנה למדת שאין העדים חייבין בשבועת העדות, אלא על פי עשרה דברים; ואלו הן -- שיתבעם התובע, ושתהיה עדות ממון, ושיהיה ממון המיטלטל, ושיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבדה אם העידו, ושיכפרו אחר שתבען התובע, ושיכפרו בבית דין, ושתהיה שם שבועה בשם או בכינוי, ושתקדם ידיעת העדות לשבועה, ושייחד עדיו בעת השבועה או בעת התביעה, ושתהיה השבועה בלשון שהן מכירין אותה.

טו) [יד] כל מקום שאמרנו פטור -- פטור משבועת העדות, אבל חייב בשבועת ביטוי: והוא שנשבע או שענה אמן אם השביעו אחר, שהרי נשבע על שקר. אבל המחוייב בשבועת העדות -- אף על פי שהוא נשבע על שקר, ואף על פי שהוא מזיד -- אינו חייב משום שבועת ביטוי, אלא משום שבועת העדות בלבד: שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי, לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן, אבל לא במלקות, שנאמר "לאחת מאלה" (ויקרא ה,ד) -- במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע, ואין אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי.

טז) [טו] משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי, שיש לי ביד פלוני פיקדון ותשומת יד גזל ואבידה, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות -- אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני פיקדון ותשומת יד גזל ואבידה -- חייבין על כל אחת ואחת.

יז) [טז] משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי, שיש לי ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות -- אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין -- חייבין על כל אחת ואחת. [יז] וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם, ואמרו, שבועה שאין אנו יודעין לכם עדות -- אינם חייבין אלא אחת; לא לך, ולא לך, ולא לך -- חייבין על כל אחת ואחת, כדרך שביארנו בשבועת הפיקדון.

יח) הנשבע לחברו שהוא יודע לו עדות, ונמצא שאינו יודע לו עדות -- הרי זה פטור. ואין כאן לא שבועת העדות, ולא שבועת ביטוי, מפני ששבועת ביטוי, אינה אלא בדבר שיש בו לאו והן: ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות, אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת העדות; והואיל ולאו זה שיש בה אינה שבועת ביטוי, כך הן שבה שהוא הנשבע שיודע לו עדות אינו שבועת ביטוי.

יט) דבר ברור הוא שהנשבע לחברו שהעיד לו, והוא לא העיד, או שלא העיד לו, והוא העיד -- הרי זה חייב משום שבועת ביטוי, ואין כאן שבועת עדות כלל.