Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שביתת יום טוב פרק ד

א) אין מוציאין את האש: לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המתכות -- כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו, עד שתצא האש; וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים, שמנידין אותו עד שידלק; או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים, שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נוגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה; אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.

ב) אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך, אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה -- שהכיבוי מלאכה, ואין בו צורך אכילה כלל; וכשם שאין מכבין את האש, כך אין מכבין את הנר. ואם כיבה, לוקה כמי שארג או בנה.

ג) אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה. ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו. אגודה של עצים שהודלקה במדורה -- כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

ד) אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת; אלא מניחה, ויוצא. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר. ואם אינו יכול לעשות אחת מכל אלו, הרי זה אסור לכבות; ואסור לשמש, עד שתכבה מאליה.

ה) מותר לטלטל את הנר והוא דולק, ואין גוזרין שמא יכבה. ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

ו) אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה -- ואפילו להריח בה; ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים, שהוא אסור. ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לצלות בשר על האש. וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת -- אבל לא בגחלת של עץ, מפני שהוא מכבה. ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.

ז) אין נופחין במפוח ביום טוב, כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין; אבל נופחין בשפופרת. אין עושין פחמין, ואין גודלין את הפתילה, ולא מהבהבין אותה, ולא חותכין אותה לשניים בכלי; אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שני נרות ומדליק באמצע, ונמצאת הפתילה נחלקת בפי שני נרות.

ח) אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהן, ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח. שפוד שנרצף -- אף על פי שהוא יכול לפושטו בידו, אין מתקנין אותו. שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן, כגון שני נרות או שני כוסות -- אין פוחתין אותן לשניים, מפני שהוא מתקן כלי.

ט) אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרס או אבן; ואין מורין דבר זה לרבים, כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת. במה דברים אמורים, בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה; אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ -- שמא יבוא להשחיזה במשחזת. ומפני זה אסרו לראות סכין לעם הארץ ביום טוב -- שמא תהיה פגומה, ויאמר לו זו אסור לשחוט בה משום פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת. וחכם שראה הסכין לעצמו, הרי זה משאילה לעם הארץ.

י) אין מבקעין עצים ביום טוב, לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיס ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום. ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב. ולמה לא נאסר הביקוע כלל, מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו ויימנע מלבשל; לפיכך התירו לבקע בשינוי. וכל הדברים הדומין לזה -- מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו, ואסרו מה שאסרו.

יא) לא תיכנס אישה בין העצים, ליטול מהן אוד לצלות בו. ואין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.

יב) מסלקין תריסי חנייות ומחזירין אותן ביום טוב, כדי שיוציא תבלין שהוא צריך להן מן החנות, ולא יימנע משמחת יום טוב. במה דברים אמורים, בשיש להן ציר באמצע; אבל יש להן ציר מן הצד, אסור -- גזירה, שמא יתקע. ושאין להן ציר כל עיקר, אפילו בבית מותר להחזיר.

יג) כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חוליות וכיסא ושולחן שהם חתיכות חתיכות -- מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע: לפי שאין בניין בכלים. אבנים של בית הכיסא, מותר לצדדן ביום טוב -- בניין עראי הוא, ומשום כבודו לא גזרו.

יד) העושה מדורה ביום טוב -- כשהוא עורך העצים, אינו מניח זה על גבי זה עד שיסדר המערכה, מפני שנראה כבונה, ואף על פי שהוא בניין עראי אסור: אלא או שופך העצים בערבוב, או עורך בשינוי. כיצד, מניח עץ למעלה, ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו, עד שהוא מגיע לארץ.

טו) וכן הקדירה -- אוחז אותה, ומכניס האבנים תחתיה; אבל לא יניחנה על גבי האבנים. וכן המיטה -- אוחז הקרשים למעלה, ומכניס הרגליים תחתיהם. אפילו ביצים -- לא יעמיד אותן בשורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה. וכן כל כיוצא בזה, צריך שינוי.

טז) מסירין זבובין הנתלין בבהמה, אף על פי שהן עושין חבורה. ואין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין. כיצד, אוחז בוולד שלא ייפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן דד לתוך פיו. הייתה בהמה טהורה וריחקה את הוולד, מותר לזלף משלייתה עליו, וליתן בול מלח ברחמה, כדי שתרחם עליו; אבל הטמאה, אסור לעשות לה כן, לפי שאינה צריכה.

יז) כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב -- גזירה, שמא ישהה אותו בטומאתו; ואם היה צריך להטביל מים שבו -- מטביל את הכלי במימיו, ואינו חושש. כלי שהיה טהור לתרומה ורצה להטבילו לקודש, מותר להטבילו; וכן כל כיוצא בזה, מטבילות שאר המעלות.

יח) כלי שנטמא ביום טוב, מטבילין אותו ביום טוב. נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יום טוב, מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה, כמו שיתבאר במקומו. ומדלין בדלי טמא, והוא טהור מאליו. נידה שאין לה בגדים להחליף, מערמת וטובלת בבגדיה.

יט) דברים רבים אסרו ביום טוב, משום גזירת מקח וממכר: כיצד, אין פוסקין דמים כתחילה על הבהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן; ולמחר יודעין כמה דמי השנייה, וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו. וכשהן מחלקין ביניהן, לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשתיים -- שאין מזכירין שם דמים; אלא זה נוטל שליש, וזה רביע.

כ) כשהן מחלקין, לא ישקלו במאזניים: שאין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר; אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור, אם היו המאזניים תלויין -- מפני שנראה כשוקל בכף מאזניים. וטבח אומן, אסור לשקול בידו. ואסור לשקול בכלי מלא מים. ואין מטילין חלשים על המנות; אבל מטילין חלשים על בשר הקודשים ביום טוב, כדי לחבב את המצוה.

כא) לא יאמר אדם לטבח, תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק או חצי חלק; ולמחר עושין חשבון על שיוויו. וכן לא ייקח מבעל החנות במידה, או במשקל; אלא כיצד הוא עושה, אומר לחנווני מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שיוויו. ואפילו היה כלי המיוחד למידה, ימלאנו -- והוא, שלא יזכור לו שם מידה.

כב) הנחתום מודד תבלין ונותן לקדירה, בשביל שלא יפסיד תבשילו; אבל האישה, לא תמוד קמח לעיסה. וכן לא ימוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.

כג) ומותר ליקח מן החנווני ביצים ואגוזים במניין, וכן כל כיוצא בהן -- ובלבד שלא יזכור לו שם דמים, ולא סכום מניין. כיצד סכום המניין, הרי שהיה נושה בו עשרה רימונים או עשרה אגוזים -- לא יאמר לו ביום טוב, תן לי עשרה כדי שיהיה לך אצלי עשרים; אלא לוקח סתם, ולמחר עושה חשבון.

כד) הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל הפטם הרגיל אצלו, ולוקח ממנו בהמות ועופות, כל מה שירצה -- והוא שלא יזכור לו שם דמים, ולא סכום מניין.

כה) הלוואת יום טוב, תובעין אותה בדין: שאם תאמר לא ניתנה להיתבע, אינו נותן לו כלום; ונמצא נמנע משמחת יום טוב.

כו) אף על פי שאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב כשבת, אם היו לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש, הרי זה מוליכן לכוהן ביום טוב; ואין צריך לומר חלה וזרוע ולחיים וקיבה, שמוליכן לכוהן ביום טוב. וגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב; ולא יהיו מכריזין כדרך שמכריזין בחול, אלא גובין בצנעה, ונותנין לתוך חיקן, ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה.

---

הלכות שביתת יום טוב פרק ה

א) אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב, אפילו שלא לצורך, לא יישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות; ואם אי אפשר לשנות, מותר. כיצד, המביא כדי יין ממקום למקום -- לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו. המוליך את התבן -- לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל מוליכה בידו.

ב) וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט, יישא אותן על גבו מאחוריו; ושדרכן לישא אותן מאחוריו, יישא אותן על כתפו; ושדרכן להינשא על הכתף, יישא אותן בידו לפניו או יפרוס עליהן בגד; וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא. ואם אי אפשר לשנות, נושא ומביא כדרכו. במה דברים אמורים, בנושא על האדם; אבל על גבי בהמה, לא יביא כלל -- שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ג) אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומה יוצא במקלו, ולא הרועה בתורמלו. ואין יוצאין בכיסא אחר האיש ואחר האישה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכיסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף, אפילו באפריון.

ד) אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך, ברשות הרבים -- שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו; אבל ברשות היחיד, מוליכו: אף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, כאן התירו, מפני שמחת יום טוב.

ה) מי שהיו לו פירות על גגו וצרך לפנותם למקום אחר -- לא יושיטם מגג לגג, ואפילו בגגין השווין, ולא ישלשלם בחבל מן החלונות, ולא יורידם בסולמות: שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל משילן אפילו דרך ארובה, ממקום למקום באותו הגג. שחט בהמה בשדה -- לא יביאנה לעיר במוט או במטה, אבל מביאה אברים אברים.

ו) כל שניאותין בו אפילו בחול, אף על פי שאין ניאותין בו ביום טוב, כגון תפילין -- מותר לשלחן לחברו ביום טוב; ואין צריך לומר דבר שניאותין בו ביום טוב, כגון יינות שמנים וסלתות, שמותר לשלחן לחברו ביום טוב. וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביום טוב, אין משלחין אותו ביום טוב.

ז) כיצד, אין משלחין ביום טוב תבואה, לפי שאין ניאותין בה בחול אלא אם כן טחן, ואסור לטחון ביום טוב; אבל משלחין קטנייות, מפני שמבשלן ביום טוב או קולה אותן ואוכלן. ומשלחין בהמה חיה ועופות, אפילו חיים, מפני שמותר לשחוט ביום טוב. וכן כל כיוצא בזה.

ח) כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב -- כשישלחנו לחברו תשורה, לא ישלחנו בשורה; ואין שורה, פחותה משלושה בני אדם. כיצד, הרי ששילח לחברו בהמות או יינות ביד שלושה או ארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה, וכולן הולכין בשורה אחת -- הרי זה אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; שילח שלושה מינין ביד שלושה בני אדם כאחד, הרי זה מותר.

ט) המערב עירובי תחומין ליום טוב -- הרי בהמתו וכליו ופירותיו כמוהו, ואין מוליכין אותן אלא בתוך אלפיים אמה לכל רוח ממקום עירובו.

י) חפצי הפקר, הרי הן כרגלי מי שזכה בהן. וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח ממקומן -- גזירה, בעלים גוי משום בעלים ישראל. פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו, אפילו במזיד -- לא הפסידו את מקומן, מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס.

יא) המוסר בהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב. מסרה לרועה, ואפילו נתנה לו ביום טוב -- הרי היא כרגלי הרועה. מסרה לשני רועים -- הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהן.

יב) מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו, שכל הסעודה כרגלי בעל הסעודה, לא כרגלי האורחין -- אלא אם כן זכה להן אחר במנות אלו, מערב יום טוב.

יג) וכן מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו -- לא יביאו לו מפירותיו, שפירותיו כמוהו אף על פי שהם ביד אלו שעירבו. במה דברים אמורים, בשייחד להם קרן זווית; אבל אם לא ייחד להן, הרי הן כרגלי זה שהם מופקדין אצלו.

יד) בור של יחיד, כרגלי בעליו; ושל אותה העיר, כרגלי אנשי אותה העיר; ושל עולי בבל שהן מסורין לכול, כרגלי הממלא -- שכל מי שמילא מהן, מוליכן למקום שהוא מהלך. נהרות המושכין ומעיינות הנובעין, כרגלי כל אדם; ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאין מהן בשבת, ואין צריך לומר, ביום טוב.

טו) שור של רעי, כרגלי אנשי אותה העיר; ושור של פטם, כרגלי מי שלקחו לשוחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכול שומעין שמעו ובאין לקנותו. וכן אם שחטו בעליו ביום טוב ומכר בשרו, כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך: מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא, שייקחו ממנו אנשי עיירות אחרות, נמצא שור זה כבור של עולי בבל, שהוא מסור לכול.

טז) הגחלת -- כרגלי בעליה, לא כרגלי שואלה; והשלהבת, כרגלי מי שהיא בידו. לפיכך המדליק נר או עץ מחברו, מוליכו לכל מקום שהוא הולך.

יז) השואל כלי מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל. שאלו ממנו ביום טוב, אף על פי שדרכו תמיד לשאול ממנו כלי בכל יום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל.

יח) שניים ששאלו חלוק אחד, האחד שאלו ממנו שייתנו לו שחרית והשני שאלו ממנו שייתנו לו ערבית -- הרי כלי זה כרגלי שני השואלין, ואינן מוליכין אותו אלא למקום ששניהן יכולין להלך בו.

יט) כיצד, הרי שעירב הראשון בריחוק אלף אמה ממקום החלוק למזרח, ועירב השני בריחוק חמש מאות אמה ממקום החלוק למערב -- כשלוקח הראשון החלוק, אינו מוליכו למזרח אלא עד אלף וחמש מאות אמה ממקום החלוק, שהוא סוף התחום שיכול זה שעירב במערב להלך בו; וכשייקח השני כלי זה, אינו מוליכו במערב אלא עד אלף אמה ממקום הכלי, שהוא סוף התחום שיכול זה שעירב במזרח להלך בו. לפיכך אם עירב זה בריחוק אלפיים אמה מן החלוק למזרח, וזה בריחוק אלפיים אמה למערב -- הרי אלו לא יזיזוהו ממקומו.

כ) וכן האישה ששאלה מחברתה מים או מלח, ולשה בהן עיסתה או בישלה בהן תבשיל -- הרי העיסה או התבשיל, כרגלי שתיהן. וכן שניים שלקחו בהמה בשותפות, ושחטוה ביום טוב -- אף על פי שלקח כל אחד מנתו, הרי כל הבשר כרגלי שניהן.

כא) אבל אם לקחו חבית בשותפות, וחלקו אותה ביום טוב -- הרי חלקו של כל אחד כרגליו: הואיל ותחומין מדברי סופרים, יש ברירה בהן, ונחשוב כאילו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מערב יום טוב, וכאילו לא היה מעורב. ואין אתה יכול לומר כן בבהמה, שחלק זה שהגיעו, אפילו נחשוב אותו שהיה מובדל בבהמה מבערב, וכאילו היה ברור -- הרי ינק מחלקו של חברו כשהייתה הבהמה קיימת, שכל אבריה יונקין זה מזה ונמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלק חברו; לפיכך הן כרגלי שניהן.

---

הלכות שביתת יום טוב פרק ו

א) יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת; ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול: שקל וחומר הוא -- לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר; ותבשיל שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשילין.

ב) ולמה נקרא שמו עירוב, שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר, כדי שלא יעלה על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת -- כך זה התבשיל משום היכר וזיכרון, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו; ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.

ג) עירובי תבשילין -- שיעורו אין פחות מכזית, בין לאחד בין לאלפים. ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן. ואפילו עדשים שבשולי קדירה, ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי: גורדו -- אם יש בו כזית, סומך עליו משום עירובי תבשילין.

ד) תבשיל שאמרו לעניין עירוב זה -- אפילו צלי, אפילו שלוק, אפילו כבוש או מעושן; אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין, והדחתן היא בישולן לאכילה -- הרי הוא סומך עליהן.

ה) וצריך שיהיה עירוב זה מצוי, עד שיאפה כל שהוא צריך לאפות ויבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין כל שהוא צריך; ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף, קודם שיבשל או יאפה -- הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד. התחיל בעיסתו או בתבשילו, ונאכל העירוב או אבד -- הרי זה גומר.

ו) המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. וכל שזוכה בעירובי שבת, זוכה בעירובי תבשילין; וכל שאינו זוכה באותו עירוב, אינו זוכה בזה.

ז) ואינו צריך להודיע לאלו שזיכה להן מערב יום טוב; אבל הן צריכין לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו: אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב, הרי אלו מותרין. ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירובי תבשילין, יסמוך על עירוביי.

ח) המניח עירובי תבשילין, חייב לברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב. ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת; ואם זיכה בו לאחרים, יאמר יותר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולן לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.

ט) מי שלא הניח עירובי תבשילין, ולא הניחו לו אחרים -- כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור. ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח, עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו, שהרי קנהו; ואם רצה, ייתן אחר כך לזה שלא הניח, במתנה.

י) מי שלא הניח עירובי תבשילין, ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שזימן אורחים ולא באו -- הרי זה אוכל המותר למחר. ואם הערים, הרי זה אסור לאוכלו; עבר ואפה ובישל לשבת, אין אוסרין עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד, שאם תתיר למערים, נמצאו הכול מערימין, וישתקע שם עירובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי; ואם עבר היום, לא יעבור פעם אחרת.

יא) שני ימים טובים של גלייות שחלו בחמישי וערב שבת, עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב; שכח ולא הניח, מניחו בראשון ומתנה. כיצד, מניח עירובי תבשילין ביום חמישי, ואומר אם היום יום טוב ולמחר חול, למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום; ואם היום חול ולמחר יום טוב, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיום טוב לשבת.

יב) כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל, ביום טוב ראשון אומר אם היום חול, תהיה זו תרומה על זו, ואם היום קודש, אין בדברי כלום; וקורא עליה שם, ומניחה. ולמחר בשני, חוזר ואומר אם היום קודש, אין בדברי כלום, ואם היום חול, תהיה זו תרומה על זו; וקורא עליה שם ומניחה, כדרך שקרא עליה בראשון, ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השנייה.

יג) במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה -- אם שכח ולא הניח ביום רביעי, שוב אינו מניח, אלא סומך על אחרים, אם עירבו עליו, או מקנה למי שעירב, או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת. וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי, שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת.

יד) כל הדברים האלו שאמרנו, היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראייה, והיו בני הגלייות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקידשו בו בני ארץ ישראל. אבל היום, שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד. [טו] ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה, לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שיתופי מבואות; ואינו מעשר הטבל על תנאי, אלא הכול מערב יום טוב בלבד.

טו) [טז] כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים -- שנאמר "לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג), וכל ימים טובים נאמר בהם "מקרא קודש" (ויקרא כג,ז-לו); וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכיבוד. וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

טז) [יז] שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר "ושמחת, בחגך -- אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים טז,יד). אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו.

יז) [יח] כיצד, הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש -- אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו. ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו ייטמאו, כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג).

יח) [יט] אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו -- אלא כך היא הדת: בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ומתפללין וקוראין בתורה בעניין היום; וחוזרין לבתיהם, ואוכלין. והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום, מתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות, שאר היום עם הלילה.

יט) [כ] כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח,מז), הא למדת שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את ה' -- לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות.

כ) [כא] חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגינות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה.

כא) [כב] ימים שבין ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות, והם בגולה ארבעה בתוך הפסח וחמישה בתוך החג -- הן הנקראין חולו של מועד, ונקראין מועד. ואף על פי שהן חייבין בשמחה ואסורין בספד ותענית, מותר לספוד בהן תלמיד חכמים בפניו; אבל לאחר שייקבר, אסור לסופדו בהן. ואין צריך לומר בראשי חודשים בחנוכה ובפורים, שסופדין בהן תלמיד חכמים בפניו, אף על פי שימים אלו אסורין בספד ותענית; אבל לאחר קבורה, אסור לספוד בהן.

כב) [כג] אין מניחין מיטת המת ברחוב במועד, שלא להרגיל את הספד, אלא מביתו לקברו. ואין מתאבלין במועד; וכן אין קורעין ולא מברין ולא חולצין הכתף במועד על המת, אלא קרוביו שהן חייבין להתאבל עליו. ואם היה חכם או אדם כשר, או שהיה עומד בשעת נטילת נשמה -- הרי זה קורע עליו במועד, אף על פי שאינו קרובו. ואין קורעין ביום טוב שני כלל, ואפילו קרוביו של מת.

כג) [כד] נשים במועד -- לפני המת, מענות; אבל לא מטפחות, ולא מקוננות. נקבר המת, אינן מענות. בראשי חודשים וחנוכה ופורים -- בפני המת מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות. איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה, אחת אומרת וכולן עונות. ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלושים יום, כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב וליבו דואג מזכרון הצער; אלא יסיר הדאגה מליבו, ויכוון דעתו לשמחה.