Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אבל פרק ג

א) כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה, הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם.

ב) וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה.

ג) וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר, וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה, ואין זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם.

ד) כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור, ואם ישב שם כדי השתחויה כמו שביארנו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה, נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם ופעם לוקה על כל כניסה וכניסה, וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפילו מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת, היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אף על פי שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש.

ה) המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה.

ו) כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא, וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא, הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד, הרי זה לוקה שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא.

ז) נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה.

ח) כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו, ואיזהו מת מצוה, אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין, דבר זה הלכה מפי הקבלה, במה דברים אמורים כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה, אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו.

ט) היו כהן ונזיר מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה, יתעסק בו הנזיר לפי שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא בו הכהן אף על פי שהוא כהן הדיוט, היה כהן גדול וכהן הדיוט יטמא ההדיוט וכל הקודם את חבירו במעלה מתאחר בטומאה, וסגן עם משוח מלחמה שפגעו במת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן.

י) נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו.

יא) בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, וכן החללים מותרין להטמא שנאמר בני אהרן עד שיהיו בכיהונם.

יב) כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה.

יג) מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה, וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות, וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא חוצה לארץ, או שנטמא בדם תבוסה, או בגולל ובדופק וכיוצא בהן, מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם כמו שביארנו בהלכות טומאת מת, אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה.

יד) מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אביל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי גויים כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הגויים ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.

---

הלכות אבל פרק ד

א) מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא, מאמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרין את לחייו, ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים, ונהגו חכמים בסודר שוה זוז שלא לבייש את מי שאין לו, ומכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב.

ב) ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה גויים, וסובלין את המת על הכתף עד בית הקברות.

ג) ונושאי המטה אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה.

ד) וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ה) הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, אין קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו שלא יתפח, ולא סכין אותו, ולא מדיחין אותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה, וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף, וכן אין קורעין עליו, ולא חולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות.

ו) מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה, בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה, נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמיעיו אבל לא לרוות.

ז) אין משהין את המת אלא מדחין מטתו מיד, וכל המדחה מטתו הרי זה משובח, ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה.

ח) היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה מותר, שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו, וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.

ט) האביל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין, ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין, שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורין, ונאמר לו ולחם אנשים לא תאכל מכלל שכל העם אוכלין משל אחרים ביום ראשון ואסורין לאכול משל עצמן.

---

הלכות אבל פרק ה

א) אלו דברים שהאביל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם, אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר.

ב) ומנין שהאביל אסור בתספורת, שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו, מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע, וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו, אחד המגלח ואחד המתגלח, היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת שערו אחד המגלח ואחד המתגלח, וכן אסור לגלח שפה וליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר.

ג) ומנין שהאביל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת, וכשם שאביל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין.

ד) אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר את הזוהמא מותר, וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין, אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו.

ה) מנין לאביל שאסור בתשמיש המטה, שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה, מכלל שהיה אסור מקודם, וכן לא ישא האביל אשה ולא תנשא אשה אף על פי שאין משמשין מטתן, ומותר להתיחד עם אשתו ואף על פי שהוא אסור בתשמיש המטה.

ו) מנין שהאביל אסור בנעילת הסנדל, שהרי נאמר ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך, מכלל שכל העם אסורין, היה בא בדרך נועל והולך וכשיכנס במדינה חולץ מנעליו.

ז) רמז לאביל שאסור בעשיית מלאכה, זה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה, וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה.

ח) כל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנעה בתוך ביתו, והאשה טוה בפלך בתוך ביתה.

ט) שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן, נועלין את החנות כל שבעה.

י) אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד אסור לאביל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו, כיצד היו זיתיו להפוך וכדיו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו מן היורה, שוכר אחרים לעשות לו כדי שלא יאבדו, ומרבצין לו שדהו משתגיע עונת המים.

יא) האריסין והחכירין שלו והקבלנין הרי אלו יעשו כדרכן, אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו הרי אלו לא יעשו, ואם היו מוחכרים או מושכרים מקודם לזמן קצוב הרי אלו יעשו.

יב) שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו.

יג) האביל שהיתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנות בין שאינה בקבלנות לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים, בביתו לא יעשו בבית אחר עושין.

יד) היה לו דין עם אדם אינו תובעו כל שבעת ימי האבילות, ואם היה דבר אבד עושה שליח, כזה הורו הגאונים.

טו) מנין שהאביל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום.

טז) אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות, ואם היו רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא ילחוש לאחר בצדו וזה שבצדו אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים.

יז) ומנין שאין האביל יושב על המטה, שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה.

יח) וחייב לכפות המטה כל שבעה, ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה אפילו עשר מטות בעשרה בתים ובעשר עיירות חייב לכפות את כולן, ואפילו חמשה אחים ומת אחד מהן כולן כופין את מטותיהן, המטה המיוחדת לכלים או למעות אינו צריך לכפותה, דרגש אינו צריך לכפותו אלא מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו, מטה שנקליטיה יוצאין ממנה שהרי אי אפשר להפכה זוקפה ודיו, הפך כל מטותיו והיה הוא ישן על גבי מטות אחרים או על גבי כסא או על גבי ארון או על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו אלא ישן על גבי המטה הכפויה.

יט) מנין לאביל שאסור בפריעת הראש, שהרי נאמר ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל ששאר האבילים חייבין בעטיפת הראש, והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר ועל שפם יעטה ואונקלוס תרגם כאבלא יתעטף.

כ) ומנין שהאביל אסור בשאלת שלום, שנאמר האנק דום, כל שלשה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אין מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל, ומשלשה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום ומשבעה ועד שלשים שואל בשלום אחרים אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלשים, ועל אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חדש, אם בשאלת שלום נאסר באביל קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק שנאמר דום, ולא יאחוז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק, ולא יכנס למקום שמחה כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן.