Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות קידוש החודש פרק ג

א) עדים שראו את החודש, אם היה ביניהן ובין מקום שיש בו בית דין מהלך לילה ויום או פחות, הולכין ומעידין; ואם היה ביניהן יתר על כן, לא ילכו, שאין עדותן אחר יום שלושים מועלת, שכבר נתעבר החודש.

ב) עדים שראו את החודש, הרי אלו הולכין לבית דין להעיד -- ואפילו היה שבת, שנאמר "אשר תקראו אותם, במועדם" (ויקרא כג,ד), וכל מקום שנאמר מועד, דוחה את השבת. לפיכך אין מחללין אלא על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי בלבד, מפני תקנת המועדות; ובזמן שבית המקדש קיים, מחללין על כולם, מפני קרבן מוסף שבכל ראש חודש, שהוא דוחה את השבת.

ג) כשם שמחללים העדים שראו את החודש את השבת, כך מחללים עימהם העדים שמזכים אותם בבית דין, אם לא היו בית דין מכירים את הרואים; ואפילו היה זה שמודיע אותם לבית דין עד אחד, הרי זה הולך עימהם ומחלל מספק, שמא יימצא אחד ויצטרף עימו.

ד) היה העד שראה את החודש בליל השבת חולה, מרכיבים אותו על החמור, ואפילו במיטה. ואם יש להם אורב בדרך, לוקחים העדים בידם כלי זין; ואם הייתה דרך רחוקה, לוקחים העדים בידם מזונות. ואפילו ראוהו גדול ונראה לכול, לא יאמרו כשם שראינוהו אנחנו כך ראוהו אחרים, ואין אנו צריכין לחלל את השבת -- אלא כל שיראה החודש, ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בית דין לילה ויום או פחות, מצוה עליו לחלל את השבת, ולילך ולהעיד.

ה) בראשונה היו מקבלים עדות החודש, כל יום שלושים; פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים, ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו -- אם יעשו עולה של בין הערביים, שמא יבואו העדים, ואי אפשר שיקריבו מוסף היום, אחר תמיד של בין הערביים. עמדו בית דין והתקינו שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה, כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערביים ונסכיהם.

ו) ואם הגיע מנחה ולא באו עדים, עושין תמיד של בין הערביים; ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ומקריבין מוסף למחר, לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, ואפילו באו עדים יום שלושים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה, מקבלין עדותן ומקדשין יום שלושים בלבד.

ז) כשמעברין בית דין את החודש, מפני שלא באו עדים כל יום שלושים, היו עולין למקום מוכן, ועושין בו סעודה ביום אחד ושלושים שהוא ראש חודש. ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש, ואין עולין לסעודה זו פחות מעשרה; ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואוכלין בעת הסעודה. וזו היא סעודת מצוה של עיבור החודש האמורה בכל מקום.

ח) בראשונה כשהיו בית דין מקדשין את החודש, היו משיאין משואות בראשי ההרים כדי שיידעו הרחוקים; משקילקלו הכותים שהיו משיאין משואות כדי להטעות העם, התקינו שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים. ושלוחים אלו אינם מחללין את יום טוב, ואין צריך לומר שבת -- שאין מחללין את השבת לקיימו, אלא לקדשו בלבד.

ט) על שישה חודשים היו שלוחין יוצאין: על ניסן, מפני הפסח. ועל אב, מפני התענית. ועל אלול, מפני ראש השנה, כדי שיישבו מצפין ביום שלושים לאלול -- אם נודע להם שקידשו בית דין יום שלושים, נוהגים אותו היום קודש בלבד; ואם לא נודע להם, נוהגים יום שלושים קודש ויום אחד ושלושים קודש -- עד שיבואו להם שלוחי תשרי. ועל תשרי, מפני תקנת המועדות. ועל כסליו, מפני חנוכה. ועל אדר, מפני הפורים. ובזמן שבית המקדש קיים, יוצאין על אייר, מפני פסח קטן.

י) שלוחי ניסן ושלוחי תשרי, אין יוצאין אלא ביום ראש חודש אחר שתעלה השמש, עד שישמעו מפי בית דין, מקודש; ואם קידשו בית דין בסוף יום תשעה ועשרים, כמו שאמרנו, ושמעו מפי בית דין, מקודש -- יוצאין מבערב. ושלוחי שאר השישה חודשים, יש להם לצאת מבערב אחר שנראה הירח, אף על פי שעדיין לא קידשו בית דין את החודש -- הואיל ונראה החודש ייצאו, שהרי למחר בודאי מקדשין אותו בית דין.

יא) כל מקום שהיו השלוחין מגיעין, היו עושין את המועדות יום טוב אחד, ככתוב בתורה; ומקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם, היו עושין שני ימים מפני הספק, לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין ראש חודש, אי זה יום הוא.

יב) יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי ניסן, ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי -- ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד, שהרי הגיעו להם שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים, שהרי לא הגיעו אליהם השלוחין; וכדי שלא לחלוק במועדות, התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין לו, עושין שני ימים, אפילו יום טוב של עצרת.

יג) וכמה בין שלוחי ניסן לשלוחי תשרי, שני ימים -- ששלוחי תשרי אינן מהלכין באחד בתשרי, מפני שהוא יום טוב, ולא בעשירי בו, מפני שהוא יום הכיפורים.

יד) אין השלוחין צריכין להיותם שניים, אלא אפילו אחד נאמן; ולא שליח בלבד, אלא אפילו תגר משאר העם שבא לדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקידשו את החודש ביום פלוני -- נאמן, ומתקנין את המועדות על פיו: שדבר זה דבר העשוי להיגלות, ועד אחד כשר נאמן עליו.

טו) בית דין שישבו כל יום שלושים ולא באו עדים, והשכימו בנשף ועיברו את החודש כמו שביארנו בפרק זה, ואחר ארבעה או חמישה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו שהוא ליל שלושים, ואפילו באו בסוף החודש -- מאיימין עליהם איום גדול ומטריפים אותם בשאלות, ומטריחין עליהם בבדיקות ומדקדקין בעדותן, ומשתדלין בית דין שלא יקדשו חודש זה, הואיל ויצא שמו מעובר.

טז) ואם עמדו העדים בעדותם ונמצאת מכוונת, והרי העדים אנשים ידועים ונבונים, ונחקרה העדות כראוי -- מקדשין אותו, וחוזרין ומונין לאותו החודש מיום שלושים, הואיל ונראה הירח בלילו.

יז) ואם הוצרכו בית דין להניח חודש זה מעובר, כשהיה קודם שיבואו אלו העדים, מניחין; וזה הוא שאמרו, מעברין את החודש לצורך. ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר, לעולם אין מעברין את החודש לצורך -- הואיל ובאו עדים, מקדשין ואין מאיימין עליהם.

יח) ייראה לי, שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החודשים, חוץ מניסן ותשרי, או בעדי ניסן ותשרי שבאו אחר שעברו הרגלים, שכבר נעשה מה שנעשה, ועבר זמן הקרבנות וזמן המועדות; אבל אם באו העדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש, מקבלין עדותם, ואין מאיימין עליהם כלל, שאין מאיימין על עדים שהעידו על החודש שראוהו בזמנו כדי לעברו.

יט) אבל מאיימין על עדים שנתקלקלה עדותם, והרי הדבר נוטה שלא תתקיים העדות ויתעבר החודש, מאיימין עליהם כדי שתתקיים העדות, ויתקדש החודש בזמנו; וכן אם באו עדים להזים את העדים שראוהו בזמנו, קודם שיקדשוהו בית דין, הרי אלו מאיימין על המזימין עד שלא תתקיים ההזמה, ויתקדש החודש בזמנו.

---

הלכות קידוש החודש פרק ד

א) שנה מעוברת, היא השנה שמוסיפין בה חודש; ואין מוסיפין לעולם אלא אדר, ועושין אותה שנה שני אדרין -- אדר ראשון ואדר שני. ומפני מה מוסיפין חודש זה, מפני זמן האביב כדי שיהיה הפסח באותו זמן, שנאמר "שמור את חודש האביב" (דברים טז,א), שיהיה חודש זה בזמן האביב. ולולא הוספת החודש הזה, היה הפסח בא פעמים בימות החמה, ופעמים בימות הגשמים.

ב) על שלושה סימנין מעברין את השנה -- על התקופה, ועל האביב, ועל פירות האילן. כיצד, בית דין מחשבין ויודעין, אם תהיה תקופת ניסן בשישה עשר בניסן, או אחר זמן זה -- מעברין אותה השנה, ויעשו אותו ניסן אדר שני, כדי שיהיה הפסח בזמן האביב; ועל סימן זה סומכין ומעברין, ואין חוששין לסימן אחר.

ג) וכן אם ראו בית דין שעדיין לא הגיע האביב, אלא עדיין אפל הוא, ולא צמחו פירות האילן, שדרכם לצמוח בזמן הפסח -- סומכין על שני סימנין אלו, ומעברין את השנה; ואף על פי שהתקופה קודם לשישה עשר בניסן, הרי הם מעברין, כדי שיהיה האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בשישה עשר בניסן, וכדי שיהיו הפירות צומחין כדרך כל זמן האביב.

ד) ועל שלוש ארצות היו סומכין באביב -- על ארץ יהודה, ועל עבר הירדן, ועל הגליל. ואם הגיע האביב בשתי ארצות מאלו, ובאחת לא הגיע, אין מעברין; ואם הגיע באחת מהן, ולא הגיע בשתיים, מעברין, אם עדיין לא צמחו פירות האילן. ואלו הם הדברים שהם העיקר שמעברין בשבילם, כדי להיות השנים שני חמה.

ה) ויש שם דברים אחרים שהיו בית דין מעברין בשבילם, מפני הצורך; ואלו הן: מפני הדרכים שאינם מתוקנין, ואין העם יכולין לעלות -- מעברין את השנה, עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים. ומפני הגשרים שנהרסו, ונמצאו הנהרות מפסיקין ומונעין את העם, או מסכנים בעצמם ומתים -- מעברין את השנה, עד שיתקנו הגשרים. ומפני תנורי פסחים שאבדו בגשמים, ואין להם מקום לצלות את פסחיהם -- מעברין את השנה, עד שיבנו התנורים וייבשו. ומפני גלייות ישראל שנעקרו ממקומם, ועדיין לא הגיעו לירושלים -- מעברין את השנה, כדי שיהיה להם פנאי להגיע.

ו) אבל אין מעברין את השנה לא מפני השלג, ולא מפני הצינה, ולא מפני גלייות ישראל שעדיין לא נעקרו ממקומם. ולא מפני הטומאה, כגון שהיו רוב הקהל או רוב הכוהנים טמאים -- אין מעברין את השנה, כדי שיהיה להם פנאי לטהר ויעשו בטהרה, אלא ייעשה בטומאה; ואם עיברו את השנה מפני הטומאה, הרי זו מעוברת.

ז) יש דברים שאין מעברין את השנה בשבילם כלל, אבל עושין אותם סעד לשנה שצריכה עיבור מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן; ואלו הן -- מפני הגדיים והטלאים, שעדיין לא נולדו או שהן מעט, ומפני הגוזלות, שלא פרחו. אין מעברין בשביל אלו כדי שיהיו הגדיים והטלאים מצויין לפסחים, והגוזלות מצויין לראייה או למי שנתחייב בקרבן העוף; אבל עושין אותם סעד לשנה.

ח) כיצד עושין אותם סעד לשנה, אומרין שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה שמשכה, או מפני האביב ופירות האילן שלא הגיעו; ועוד, שהגדיים קטנים והגוזלות רכים.

ט) אין מעברין את השנה, אלא במזומנין לה. כיצד, אומר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין, היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור, או אינה צריכה עיבור; ואותן שזומנו בלבד, הן שמעברין אותה. ובכמה מעברין אותה, מתחילין בשלושה דיינין מכלל סנהדרי גדולה, ממי שסמכו אותם. אמרו שניים לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור אם לאו, ואחד אמר נשב ונבדוק, בטל יחיד במיעוטו; אמרו שניים נשב ונראה, ואחד אומר לא נשב, מוסיפין עוד שניים מן המזומנים, ונושאים ונותנין בדבר.

י) שניים אומרים צריכה עיבור, ושלושה אומרין אינה צריכה, בטלו שניים במיעוטם; שלושה אומרין צריכה, ושניים אומרין אינה צריכה עיבור, מוסיפין שניים מן המזומנין לה, ונושאין ונותנין וגומרין בשבעה. אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר, עושין כמו שגמרו; ואם נחלקו, הולכים אחר הרוב בין לעבר בין שלא לעבר. וצריך שיהיה ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד, מכלל השבעה; ואם גמרו בשלושה לעבר, הרי זו מעוברת -- והוא שיהיה הנשיא עימהם, או שירצה. ובעיבור השנה, מתחילין מן הצד; ולקידוש החודש, מתחילין מן הגדול.

יא) אין מושיבין לעיבור השנה לא מלך, ולא כוהן גדול: מלך -- מפני חיילותיו ומלחמותיו, שמא דעתו נוטה בשבילן לעבר או שלא לעבר; וכוהן גדול -- מפני הצינה, שמא לא תהיה דעתו נוטה לעבר, כדי שלא יבוא תשרי בימי הקור, והוא טובל ביום הכיפורים חמש טבילות.

יב) היה ראש בית דין הגדול, והוא הנקרא נשיא, בדרך רחוקה -- אין מעברין אותה אלא על תנאי, אם ירצה הנשיא: בא ורצה, הרי זו מעוברת; לא רצה, אינה מעוברת. ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה, שהשכינה בתוכה, שנאמר "לשכנו תדרשו" (דברים יב,ה); ואם עיברוה בגליל, מעוברת. ואין מעברין אלא ביום; ואם עיברוה בלילה, אינה מעוברת.

יג) יש לבית דין לחשב ולידע אי זו שנה תהיה מעוברת בכל עת שירצו, אפילו כמה שנים; אבל אין אומרין שנה פלונית מעוברת -- אלא אחר ראש השנה הוא, שאומרין שנה זו מעוברת. ודבר זה, מפני הדוחק; אבל שלא בשעת הדוחק, אין מודיעין שהיא מעוברת -- אלא באדר הוא שאומרין שנה זו מעוברת, וחודש הבא אינו ניסן אלא אדר שני. אמרו לפני ראש השנה שנה זו שתיכנס מעוברת, אינה מעוברת באמירה זו.

יד) הגיע יום שלושים באדר, ולא עיברו עדיין השנה, אין מעברין אותה, כלל -- שאותו היום, ראוי להיות ראש חודש ניסן, ומשייכנס ניסן ולא עיברו, אינם יכולים לעבר; ואם עיברוה ביום שלושים של אדר, הרי זו מעוברת. באו עדים אחר שעיברוה, והעידו על הירח, הרי אלו מקדשין את החודש ביום שלושים, ויהיה ראש חודש אדר שני; ואילו קידשוהו קודם שיעברו את השנה, שוב לא היו מעברין -- שאין מעברין בניסן.

טו) אין מעברין את השנה בשנת רעבון, שהכול רצים לבית הגרנות לאכול ולחיות -- ואי אפשר להוסיף להם זמן לאיסור החדש. ואין מעברין בשביעית, שיד הכול שולטת על הספיחין, ולא ימצאו לקרבן העומר ושתי הלחם; ורגילין היו לעבר בערב שביעית.

טז) ייראה לי, שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשנת רעבון ובשביעית, שלא יעברו בהם מפני הצורך; אבל אם הייתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה, או מפני האביב ופירות האילן, מעברין לעולם בכל זמן.

יז) כשמעברין בית דין את השנה, כותבין איגרות לכל המקומות הרחוקים, ומודיעים אותם שעיברוה, ומפני מה עיברוה; ועל לשון הנשיא נכתבות, ואומר להם שהסכמתי אני וחבריי והוספנו על שנה זו כך וכך. רצו תשעה ועשרים יום, רצו שלושים יום, שחודש העיבור הרשות לבית דין להוסיפו מלא או חסר, לאנשים הרחוקים שמודיעין אותם; אבל הם לפי הראייה הם עושים, אם מלא אם חסר.

---

הלכות קידוש החודש פרק ה

א) כל שאמרנו מקביעת ראש החודש על הראייה, ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים שבארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות -- שכך נאמר למשה ולאהרון "החודש הזה לכם, ראש חודשים" (שמות יב,ב); ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבנו, שכך הוא פירוש הדבר -- עדות זו תהיה מסורה לכם, ולכל העומד אחריהן במקומן. אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל, אין קובעין חודשים ואין מעברין שנים, אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום.

ב) ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא -- שבזמן שיש סנהדרין, קובעין על הראייה; ובזמן שאין שם סנהדרין, קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ואין נזקקין לראייה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה, או קודם לו ביום, או אחריו ביום; וזה שיהיה קודם לראייה ביום פלא הוא, ובארצות שהן למערב ארץ ישראל.

ג) ומאימתיי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל, ולא נשאר שם בית דין קבוע; אבל בימי חכמי משנה, וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא -- על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.

ד) כשהייתה סנהדרין קיימת, והן קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי, עושין ימים טובים יום אחד בלבד; ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהן, היו עושין שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החודש.

ה) בזמן הזה שאין שם סנהדרין, ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד, אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל -- שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת חכמים היא, שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.

ו) לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים, ואפילו בזמן הזה, כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה; ובני ארץ ישראל בזמן הזה, עושין יום אחד כמנהגן, שמעולם לא עשו שני ימים. נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגלייות בזמן הזה, מדברי סופרים שתיקנו דבר זה.

ז) יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב.

ח) ולא עוד, אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלושים, נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש ולמחר קודש; והואיל והיו עושין אותו שני ימים, ואפילו בזמן הראייה, התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה, מדברי סופרים.

ט) אין עשיית יום אחד, תלוייה בקריבת המקום. כיצד, אם יהיה מקום בינו ובין ירושלים מהלך חמישה ימים או פחות, שבודאי אפשר שיגיעו להם שלוחין -- אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום טוב אחד, שמי יאמר לנו שהיו השלוחין יוצאין למקום זה: שמא לא היו השלוחין יוצאין למקום זה, מפני שלא היו שם ישראל, ואחר שחזרו לקבוע על החשבון, ישבו שם ישראליים שהן חייבין לעשות שני ימים; או מפני שהיה חירום בדרך, כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי משנה; או מפני שהיו הגויים מונעין את השלוחין לעבור ביניהם.

י) ואילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום, היו כל בני מצריים עושין יום אחד, שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלים ומצריים על דרך אשקלון אלא מהלך שמנה ימים או פחות; וכן רוב סוריה. הא למדת, שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.

יא) נמצא עיקר דבר זה על דרך זו, כך הוא: כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים -- עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים, מהלך עשרה ימים או פחות. וכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשווה או פחות, שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו -- רואים: אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכיבוש שני, כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן, עושין יום אחד בלבד. ואם אותו המקום מסוריה, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ כגון מצריים ועמון ומואב וכיוצא בהן -- עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן, אם יום אחד יום אחד, ואם שני ימים שני ימים.

יב) מקום שבינו ובין ירושלים עשרה או פחות מעשרה, והוא סוריה או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה -- עושין שני ימים כמנהג רוב העולם. וכל יום טוב שני מדברי סופרים -- ואפילו יום טוב שני של ראש השנה, שהכול עושין אותו בזמן הזה.

יג) זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חודש יום פלוני, ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חודשים בחוצה לארץ; ואין אנו סומכין, אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין, לגלות הדבר בלבד, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הם סומכין, אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא; ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חודש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין.