Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות ערכים וחרמים פרק ח

א) בחמישה עשר באדר, בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צורכי ציבור ועל ענייני הקדשות; ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין, ופודין את ההקדשות ואת החרמין, וגובין את הערכין ואת הדמים מכל החייב בהן -- כדי שיהיה הכול עתיד עם תרומת שקלים, לחזק את בית אלוהינו.

ב) אין פודין את ההקדשות, אלא בשלושה בקיאין; וכן כשגובין מיטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין, שמין אותם בשלושה. וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מיטלטלין, שמין אותה בשלושה.

ג) אבל כשמעריכין את הקרקעות, או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו -- אין מעריכין אותן אלא בעשרה, ואחד מהן כוהן: שהרי כוהן כתוב בפרשה.

ד) וכן האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי, או דמי ידי, או דמי רגלי -- כששמין אותו כמה הוא שווה, או כמה דמי ידו או רגלו, שמין בעשרה, ואחד מהם כוהן.

ה) [ג] כשפודין ההקדשות מידי ההקדש, בין שהיו קרקעות או מיטלטלין -- מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות. אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים, ואמר אחד בעשרים, ואמר אחד בשלושים, ואמר אחד בארבעים, ואמר אחד בחמישים, חזר בו של חמישים לבדו -- ממשכנין מנכסיו עשר, ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים; ונמצא ההקדש נוטל חמישים, עשר מזה וארבעים מזה.

ו) חזר בו אחרי כן של ארבעים -- ממשכנין מנכסיו עשר, ונותנין את ההקדש לבעל השלושים; וכן עד הראשון. חזר בו הראשון שנתן עשר -- מכריזין על ההקדש פעם שנייה, ומוכרין אותו: אם נפדה בפחות מעשר, נפרעין משל בעל העשר את המותר.

ז) [ד] במה דברים אמורים, בשחזרו זה אחר זה; אבל אם חזרו כולן כאחד, משלשין ביניהן בשווה. כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר, ואמר השני בעשרים, ואמר השלישי בארבעה ועשרים, וחזר בו השלישי והשני כאחת -- נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי שלישי בשבע; ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים. וכן אם חזרו שלושתן כאחת, ונמכר ההקדש בשלוש -- ממשכנין מנכסי כל אחד משלושתן. וכן על דרך זו לעולם.

ח) [ה] הבעלים קודמין לכל אדם, מפני שהן מוסיפין חומש; ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים, אלא על מה שנתנו הם תחילה. כיצד, אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים, ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים -- הבעלים קודמין, מפני שהם מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים.

ט) בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים -- אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום, מוכרין אותו להם בחמש ועשרים; אם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת, הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת: אחד ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחילה.

י) וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושניים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלוש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא החמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת -- כופין אותן ליתן שלושים ופרוטה: חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש מחומש שהן חייבין בו -- לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עילויו של זה, אלא חומש מה שנתנו תחילה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו.

יא) [ו] במה דברים אמורים, שלא שמו ההקדש שלושה מומחין; אבל אם שמו אותו שלושה מומחין ואמרו שהוא שווה מה שנתן האחרון, והוסיפו הבעלים על עילויו אפילו פרוטה אחת -- הרי הן מוסיפין חומש על עילויו של אחרון, ונותנין אחד ושלושים ודינר ופרוטה.

יב) [ז] הרי שלא נישום ההקדש, ונתנו הבעלים תחילה עשרים, ובא אחר ונתן חמש ועשרים, ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום -- הבעלים קודמין: שאף הם חייבין ליתן חמש ועשרים, מפני החומש. בא אחר ונתן שש ועשרים, הוא קודם; ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה, נותנין אחת ושלושים ופרוטה, כמו שביארנו. ועל דרך זו לעולם.

יג) [ח] אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה -- שאין שם מקדש בחטאינו, כדי לחזק את בדקו. ואם הקדיש או העריך או החרים -- אם הייתה בהמה, נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה; ואם היו כסות או כלים, מניחין אותן עד שיירקבו; ואם היו מעות או כלי מתכות, ישליכן לים הגדול ים המלח כדי לאבדן. [ט] הקדיש או החרים עבד שנכנס למצוות, פודהו וילכו הדמים לים המלח כשאר דמים וערכין של זמן הזה; ואם היה עבד גוי, לא מעלין ולא מורידין.

יד) [י] מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחילה, ואפילו בפרוטה; ומשליך את הפרוטה לים המלח. וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה, כדי לפרסם הדבר. אבל בזמן המקדש, לא יפדה לכתחילה אלא בשווייו, כמו שביארנו.

טו) [יא] מי שהחרים בזמן הזה מיטלטלין סתם, הרי אלו ניתנין לכוהנים הנמצאין באותו מקום. אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם, או שהחרימה לכוהנים -- אינה חרם: שאין שדה חרמים נוהגת, אלא בזמן שהיובל נוהג. החרים לכוהנים קרקע בחוץ לארץ, ואפילו בזמן הזה -- הרי היא כמיטלטלין בארץ ישראל, ותינתן לכוהנים.

טז) [יב] אף על פי שההקדשות וחרמין והערכין מצוות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו, כדי לכוף יצרו ולא יהיה כיליי, ויקיים מה שציוו נביאים "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט) -- אף על פי כן, אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם, אין בכך כלום: הרי התורה העידה ואמרה "וכי תחדל, לנדור -- לא יהיה בך, חטא" (דברים כג,כג).

יז) [יג] לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים, כל נכסיו; והעושה זה, עבר על דעת הכתוב -- שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" (ויקרא כז,כח), ולא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות -- שהרי הוא מאבד כל ממונו, ויצטרך לברייות; ואין מרחמין עליו: ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים, חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות, אל יפזר יותר מחומש; ויהיה כמו שציוו נביאים "מכלכל דבריו, במשפט" (ראה תהילים קיב,ה) -- בין בדברי תורה בין בדברי עולם: אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן, הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מיסת יד; קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהם, אלא מחמת נדרו -- שלא יידור אלא כראוי לו. ונאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).

---

תהי ידך, לעוזרני: כי פיקודיך, בחרתי (תהילים קיט,קעג).

ספר זרעים והוא ספר שביעי

הלכותיו שבע, זה הוא סידורן: הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל.

---

הלכות כלאיים

הלכות כלאיים. יש בכללן חמש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן: (א) שלא לזרוע זרעים כלאיים; (ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם; (ג) שלא להרביע בהמה כלאיים; (ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד; (ה) שלא ללבוש כלאיים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות כלאיים פרק א

א) הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל -- לוקה, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט); [ב] ואחד הזורע, או המנכש, או המחפה, כגון שהייתה חיטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי -- הרי זה לוקה. ואחד הזורע בארץ, או בעציץ נקוב; אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב, מכין אותו מכת מרדות.

ב) [ג] אסור לזרוע כלאיים לגוי; ומותר לומר לגוי לזרוע לו, כלאי זרעים. ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותן; ואם קיים, אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו, בחוצה לארץ; ואפילו לערב הזרעים לכתחילה, ולזורען בחוצה לארץ -- מותר: ודברים אלו, דברי קבלה.

ג) [ד] אין אסור משום כלאי זרעים, אלא זרעים הראויין למאכל אדם; אבל עשבים המרים, וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה, וכיוצא בהן -- אין בהן משום כלאי זרעים.

ד) [ה] כלאי האילנות, הרי הן בכלל מה שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט). כיצד, המרכיב אילן באילן, כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג, או אתרוג בתפוח -- הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; וכן המרכיב ירק באילן, או אילן בירק -- לוקה בכל מקום. [ו] ואסור לישראל להניח הגוי שירכיב לו אילנו כלאיים.

ה) ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן, כאחד; וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען, כאחד -- שאין לך כלאיים באילנות, אלא הרכבה בלבד.

ו) [ז] הזורע זרעים כלאיים, וכן המרכיב אילנות כלאיים -- אף על פי שהוא לוקה -- הרי אלו מותרין באכילה, ואפילו לזה שעבר וזרען: שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאיים, ולזרוע מזרע הירק שהורכב כלאיים.

ז) [ח] הזירעונין נחלקין לשלושה חלקים: האחד מהן, הוא הנקרא תבואה; והיא חמישה מינין -- החיטים והכוסמין והשעורין ושיבולת שועל והשיפון.

ח) והשני מהן, הוא הנקרא קטנייות -- והם כל זירעון הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן.

ט) והשלישי מהן, הוא הנקרא זירעוני גינה -- והן שאר הזירעונים שאינן למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהם; וזרע פשתן, הרי הוא בכלל זירעוני גינה.

י) כשייזרעו כל מיני זירעונים אלו, ויצמחו -- נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא, ונקרא ירק. [ט] ויש מזירעוני גינה זירעונים שדרכן לזרוע מהן שדות, כגון הפשתן והחרדל -- ואלו הן הנקראין מיני זרעים.

יא) ויש מזירעוני גינה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון הלפת והצנון והתרדין והבצלים והכוסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן -- ואלו הן הנקראין מיני ירקות.

---

הלכות כלאיים פרק ב

א) זרע שנתערב בו זרע אחר -- אם היה אחד מעשרים וארבעה, כגון סאה של חיטים שנתערבה בשלוש ועשרים סאה של שעורים -- הרי זה אסור לזרוע את המעורב, עד שימעט החיטין או יוסיף על השעורים; ואם זרע, לוקה. [ב] וכל שהוא כלאיים עם הזרע, מצטרף לאחד מעשרים וארבעה.

ב) כיצד, שלוש ועשרים סאה של חיטים, שנתערב בה שני קבין שעורים, ושני קבין עדשים, ושני קבין פולים -- הרי זה לא יזרע הכול, עד שימעט סאה של תערובת, ויבור מקצתה או יוסיף על החיטים: שהשעורים והעדשים והפול, כולן כלאיים עם החיטים.

ג) במה דברים אמורים, בשנתערבו מיני תבואה זה בזה, או מיני קטנייות זה בזה, או שנתערבה תבואה בקטנייות, או קטנייות בתבואה; אבל זירעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטנייות, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין -- אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית, לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה.

ד) כיצד, חרדל שנתערב בתבואה, והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה -- אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית, חייב למעט; וכן אם היה מין זה מזירעוני גינה זורעין ממנו סאתיים בכל בית סאה -- אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית, ימעט. [ה] לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן -- אם היה שלושת רבעים בכל סאה, הרי זה ימעט; ואם לאו, אינו צריך למעט: לפי שבית סאה זורעין בו שלוש סאים זרע פשתן. ועל דרך זו, משערין בכל הזרעים האחרים.

ה) [ו] במה דברים אמורים, בשלא נתכוון לערב, ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו; אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר, או לזרוע השני מינין שנתערבו -- אפילו הייתה חיטה אחת בתוך כרי של שעורים, אסורה לזורעה. וכן כל כיוצא בזה.

ו) [ז] הזורע שדהו מין מן המינין, וכשצמח ראה בו כלאיים -- אם היה המין האחר אחד מעשרים וארבעה בשדה, הרי זה ילקט עד שימעטנו, מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאיים זרע בכוונה: בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זירעוני גינה בתבואה וקטנית ובזירעוני גינה. ואם היה הצומח פחות מכאן, אינו צריך למעטו.

ז) [ח] במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד; אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהן עלו -- אין מחייבין אותו למעט. [ט] כיצד, כגון תבואה שעלו בה ספיחי איסטיס, ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים -- שזה מפסיד הוא. וכן כל כיוצא בזה. [י] ובמה ייוודע שהתלתן זרועה למאכל אדם -- בשהייתה זרועה ערוגות ערוגות, ועשה לה גבול סביב.

ח) וכן מקום הגרנות שעלו בו מינין הרבה, אין מחייבין אותו לעקור -- שהרי הדבר ידוע, שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות; ואם הסיר מקצתן, אומרין לו, עקור הכול חוץ ממין אחד -- שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בקיום השאר.

ט) [יא] אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, וכיוצא בה. הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בהן תחת האילן, אפילו תחת הגפן -- אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש: שהרי אינו רוצה בהשרשתן. ואם אינן אגודה, או שלא היו העלין מגולין -- חושש משום כלאיים.

י) [יב] שדה שהייתה זרועה, וקצר הזרע, ונשארו העיקרין בארץ -- אף על פי שאינן מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים, לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקור העיקרין.

יא) [יג] הייתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החיטים -- ימתין לה עד שיפסדו החיטים ויתליעו בארץ, כמו שלושה ימים אם הייתה שדהו רווה; ואחר כך יהפוך אותן במחרשה, ויזרע המין האחר. ואינו צריך להפוך את כולה, עד שלא תישאר חיטה שלא נעקרה -- אלא חורש את השדה, כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרווה.

יב) [יד] צמחו החיטים, ואחר כך נמלך לזורעה שעורים -- יהפוך ואחר כך יזרע; ואם הוריד בהמתו לתוכה, וקירסמה את הצומח -- הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר.

יג) [טו] באחד באדר, משמעין על הכלאיים; וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו, ומנקין אותן מן הכלאיים. ובחמישה עשר בו, יוצאין שלוחי בית דין, ומסבבין לבדוק. [טז] בראשונה היו עוקרין ומשליכין, והיו בעלי בתים שמחין שמנקין להן שדותיהן. התקינו שיהו מפקירין את כל השדה שמצאו בה כלאיים -- והוא שימצאו בה מין אחר, אחד מעשרים וארבעה; אבל פחות מכן, לא ייגעו בה.

יד) [יז] וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח, לראות האפיל שיצא. וכלאיים שהנצו, אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד; ומפקירין את כל השדה, אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.