Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות דעות פרק ג

א) שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום -- גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה.

ב) המהלך בדרך זו, נקרא חוטא: שהרי הוא אומר בנזיר, "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו,יא); אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.

ג) לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרין. כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.

ד) ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד, אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר, "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר; למה, תישומם" (קוהלת ז,טז).

ה) [ב] צריך האדם שיכוון כל מעשיו, כולם, לידע את ה' ברוך הוא, בלבד; ויהיה שבתו וקומו ודיבורו, הכול לעומת זה הדבר. כיצד, כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם, מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אישה.

ו) וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על ליבו לעשות דברים הללו, כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות; אלא ישים על ליבו כשיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואבריו בלבד.

ז) לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאווה, כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילין לו, אם מרים אם מתוקים. ולא יאכל דברים הרעים לגוף, אף על פי שהן מתוקין לחיך.

ח) כיצד, מי שהיה בשרו חם, לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כעניין שאמר שלמה דרך משל, "אכול דבש הרבות, לא טוב" (משלי כה,כז). ושותה מי העולשין, אף על פי שהוא מר, שנמצא שהוא אוכל ושותה דרך רפואה בלבד, כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתייה.

ט) וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה, אלא כל עת שיידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע, כמו דרך הרפאות, או לקיים את הזרע.

י) [ג] המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על ליבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים וחזקים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו -- אין זו דרך טובה. אלא ישים על ליבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות, והוא חולה או אחד מאבריו כואב. וישים על ליבו שיהיה לו בן, אוליי יהיה חכם וגדול בישראל.

יא) נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל -- מפני שמחשבתו בכול, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'.

יב) ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה -- נמצאת שינה שלו, עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו, וכל מעשיך, יהיו לשם שמים; והוא שאמר שלמה בחכמתו, "בכל דרכיך, דעהו" (משלי ג,ו).

---

הלכות דעות פרק ד

א) הואיל והווית הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע, והוא חולה -- צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימין; ואלו הן:

ב) לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא; ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד.

ג) [ב] לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משובעתו. ולא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט ומזוג ביין; וכשיתחיל המזון להתאכל במעיו, שותה מה שהוא צריך לשתות. ולא ירבה לשתות מים, ואפילו כשיתאכל המזון. ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, שמא יהיה צריך לנקביו.

ד) לא יאכל אדם, עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכתו, או יתייגע ביגע אחר. כללו של דבר, יענה גופו וייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום; וישקוט מעט עד שתתיישב נפשו, ואוכל. ואם רחץ בחמין אחר שיגע, הרי זה טוב; ואחר כך שוהה מעט, ואוכל.

ה) [ג] לעולם כשיאכל אדם, יישב במקומו או יטה על שמאל. ולא יהלך ולא ירכוב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל, עד שיתאכל המזון שבמעיו. וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע, הרי זה מביא על עצמו חולאים רעים וקשים.

ו) [ד] היום והלילה, ארבע ועשרים שעות. דיי לו לאדם לישן שלישן, שהוא שמונה שעות; ויהיו בסוף הלילה, כדי שיהא מתחילת שינתו עד שתעלה השמש, שמונה שעות, ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש.

ז) [ה] לא יישן אדם, לא על פניו ולא על עורפו, אלא על צידו -- בתחילת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש שעות או ארבע שעות. ולא יישן ביום.

ח) [ו] דברים המשלשלין את בני מעיים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומעי הקישואים ומעי מלפפונות, אוכל אדם אותן בתחילה, קודם אכילה. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שייצאו מבטן העליון, ואוכל מזונו. ודברים שמאמצין את בני מעיים, כגון רימונים ופרישין ותפוחין וקרסטמילין, אוכל אותן תיכף למזונו, ולא ירבה מהן.

ט) [ז] כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר העוף; וכן ביצים ובשר עוף, אוכל בתחילה ביצים; בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בתחילה בשר דקה: לעולם יקדים אדם דבר הקל, ומאחר הכבד.

י) [ח] בימות החמה, אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ. ובימות הגשמים, אוכל אוכלין החמים, ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית. ועל דרך זו, הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים -- בכל מקום ומקום, כראוי לו.

יא) [ט] יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם -- כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטרייות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר: הרי אלו לגוף, כמו סם המוות.

יב) ויש מאכלות שהן רעים, אבל אינן כמו הראשונים לרוע; לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהן או לאוכלן עם מזונו תמיד -- כגון דגים גדולים, וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון: כל אלו מאכלים רעים הם.

יג) אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאוד, ובימות הגשמים; אבל שלא בימות הגשמים, לא יאכל מהן כלל. והפול והעדשים בלבד -- אין ראוי לאוכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. והדילועין, אוכלין מהן מעט בימות החמה.

יד) [י] ויש מאכלות שהן רעים, ואינן כמו אלו -- והן עוף המים, ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן או לחם שנילוש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צורכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, והציר והמורייס. אין ראוי להרבות מאכילת אלו; ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו, ולא יימשך אחר תאוותו ולא יאכל מכל הנזכרים כלום, אלא אם נצרך להם לרפואה -- הרי זה גיבור.

טו) [יא] לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן ואפילו יבשין, ואין צריך לומר רטובים; אבל קודם שיתבשלו כל צורכן, הרי הן לגוף כחרבות. וכן החרובים, רעים לעולם. וכל הפירות החמוצין רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין. והתאנים והענבים והשקדים, טובים לעולם, בין רטובים בין יבשין, ואוכל אדם מהן כל צורכו; אבל לא יתמיד אכילתן, אף על פי שהן טובים מכל פרי האילנות.

טז) [יב] הדבש והיין, רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים. וצריך אדם לאכול בימות החמה, שני שלישי מה שהוא אוכל בימות הגשמים.

יז) [יג] לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה, שכל זמן שהראי נמנע או ייצא בקושי, חולאים רעים באים.

יח) ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט -- אם היה בחור, יאכל בבוקר בבוקר מלוחין שלוקין מתובלין בשמן ובמורייס ובמלח, בלא פת; או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח ומורייס. ואם היה זקן, ישתה דבש מזוג במים חמים בבוקר, וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו. ויעשה כן יום אחר יום, שלושה או ארבעה ימים אם צרך לכך, עד שירפו מעיו.

יט) [יד] ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, ומעיו רפין -- אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים; [טו] וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו או מי שמעיו קשין -- אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל החולאים.

כ) רוב החולאים שבאין על האדם, אינן אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו, "שומר פיו, ולשונו -- שומר מצרות, נפשו" (משלי כא,כג), כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.

כא) [טז] דרך הרחיצה, שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים; ולא ייכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתאכל במעיו. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכווה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן. ואחר כך ירחוץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין, עד שירחוץ בצונן; ולא יעבור על ראשו כלל, לא פושרין ולא צונן. ולא ירחוץ בצונן, בימות הגשמים. ולא ירחוץ עד שיזיע וייפרך כל גופו, ולא יאריך במרחץ; אלא כשיזיע וייפרך גופו, ישתטף וייצא.

כב) ובודק עצמו קודם שייכנס למרחץ, ואחר שייצא, שמא יהא צריך לנקביו; וכן בודק אדם עצמו תמיד -- קודם אכילה, ואחר אכילה; וקודם בעילה, ואחר בעילה; וקודם שייגע ויתעמל, ואחר שייגע ויתעמל; וקודם שיישן, וכשייער: הכול עשרה.

כג) [יז] כשייצא אדם מן המרחץ, ילבוש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא תשלוט בו רוח קרה; ואפילו בימות החמה, צריך להיזהר. וישהה אחר שייצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ, קודם אכילה -- הרי זה יפה מאוד.

כד) לא ישתה אדם מים קרים כשייצא מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם אינו יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או בדבש וישתה. ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף, הרי זה טוב.

כה) [יח] לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר; ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא מעט בימי ניסן ומעט בימי תשרי. ומאחר חמישים שנה, לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ, ביום אחד; ולא יקיז וייצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה, פחות ממה שהוא רגיל; וינוח ביום ההקזה, ולא יתעמל ולא יטייל.

כו) [יט] שכבת זרע, היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, "אל תיתן לנשים, חילך; ודרכיך, למחות מלכין" (משלי לא,ג).

כז) כל השטוף בבעילה -- זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו; ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחיו ושיער רגליו רבה; ושיניו נופלות. והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו.

כח) אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת בשאר חולאים; והאלף, מרוב התשמיש. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה לחיות בטובה. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר, והקישוי כשהיה; וימצא כובד ממותניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם. זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול.

כט) לא יבעול אדם והוא שבע, ולא רעב -- אלא אחר שיתאכל המזון במעיו. ויבדוק נקביו קודם בעילה, ואחר בעילה. ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא בבית המרחץ ולא ביום שייכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך; לא לפניהן, ולא לאחריהן.

ל) [כ] כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא; ושיהיה גופו שלם ועומד על בורייו, כל ימיו -- אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.

לא) [כא] וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו, אין ראוי לנהוג בהם אלא הבריא. אבל החולה או מי שאחד מאבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים והנהגות כפי חולייו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות; ושינוי וסת, תחילת כל חולי.

לב) [כב] כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדברים שאמרנו בפרק זה, שכל אחד מהם לאחרית טובה מביא.

לג) [כג] כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו, אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה; ואלו הן -- רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכיסא, ומים מצויין כמו נהר או מעיין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכין וחובשין.

---

הלכות דעות פרק ה

א) כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם -- כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו: ויהיו כל המעשים האלו, נאים ומתוקנים ביותר.

ב) כיצד תלמיד חכמים -- לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלאות בטנו, כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כרסן; ועליהם מפורש בקבלה, "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג), אמרו חכמים, אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים.

ג) והן האומרים "אכול ושתה, כי מחר נמות" (ישעיהו כב,יג). וזה הוא מאכל הרשעים; ושולחנות אלו, הם שגינה הכתוב ואמר, "כי כל שולחנות, מלאו קיא צואה, בלי, מקום" (ישעיהו כח,ט). אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודייו; הוא שאמר שלמה, "צדיק, אוכל לשובע נפשו" (משלי יג,כה).

ד) [ב] כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הברייות; ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים קיא צואה. ולא ירבה סעודותיו בכל מקום, ואפילו עם החכמים. ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה; ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד, כגון סעודת אירוסין ונישואין -- והוא שיהיה תלמיד חכמים, שנשא בת תלמיד חכמים. והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם, מסעודה שאינה שלהם.

ה) [ג] כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר, הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו; ואם השתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצוהריים ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שבכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון.

ו) [ד] אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה: ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת, אם יש בו כוח. וכשהוא מספר עימה, לא יספר בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב -- אלא באמצע הלילה, כשיתאכל המזון שבמעיו.

ז) ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, ואפילו בינו לבינה; הרי הוא אומר בקבלה, "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד,יג), אמרו חכמים, אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו, עתיד ליתן עליה את הדין.

ח) ולא יהיו שניהם, לא שיכורים ולא עצלנים ולא עצבנים; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה -- אלא ברצון שניהם, ובשמחתם. יספר וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשו; ויבעול בבושה ולא בעזות, ויפרוש מיד.

ט) [ה] כל הנוהג מנהג זה -- לא דיי שקידש נפשו, וטיהר עצמו, ותיקן דעותיו; אלא שאם היו לו בנים -- הווין בנים נאים וביישנים, ראוין לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם, ההולכים בחושך -- הווין לו בנים כמו אותם העם.

י) [ו] צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן: לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנס לבית הכיסא, יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין. ויתרחק מכל אדם וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ונפנה שם; ואם נפנה אחורי הגדר, יתרחק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה, ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו. ולא ידבר כשהוא נפנה, אפילו לצורך גדול. וכדרך שנוהג צניעות בבית הכיסא ביום, כך נוהג בלילה. ולעולם ילמד אדם עצמו להיפנות שחרית וערבית בלבד, כדי שלא יתרחק.

יא) [ז] תלמיד חכמים -- לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו, כבהמות וכחיות; ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הברייות. וכשידבר בנחת, ייזהר שלא יתרחק עד שייראה כדברי גסי הרוח. ומקדים לשלום כל האדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. ודן את כל האדם לכף זכות -- מספר בשבח חברו, ואינו מספר בגנותו כלל. אוהב שלום, ורודף שלום.

יב) אם רואה מקום שדבריו מועילים ונשמעים, אומר; ואם לאו, שותק. כיצד, לא ירצה חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח; ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, מפני שהוא בהול עד שייקבר. וכן כל כיוצא באלו. ולא יראה לחברו בשעת קלקלתו, אלא יעלים עיניו ממנו. ולא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. כללו של דבר -- אינו מדבר אלא באמת, או בגמילות חסדים, או דברי חכמה, וכיוצא בהן. ולא יספר עם אישה בשוק, ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.

יג) [ח] לא ילך תלמיד חכמים בקומה זקופה וגרון נטוי, כעניין שנאמר "ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים" (ישעיהו ג,טז); ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת, כמו הנשים וגסי הרוח, כעניין שנאמר "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה" (שם).

יד) ולא ירוץ ברשות הרבים, וינהוג בשיגעון. ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת; אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפילה, ומהלך בשווה כאדם שהוא טרוד בעסקיו.

טו) גם ממהלכו של אדם, ניכר אם חכם ובעל דעה הוא, או שוטה וסכל; וכן אמר שלמה בחכמתו, "וגם בדרך כשסכל הולך, ליבו חסר; ואמר לכול, סכל הוא" (קוהלת י,ג), מודיע לכול על עצמו שהוא סכל.

טז) [ט] מלבוש תלמיד חכמים, מלבוש נאה ונקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה. ולא ילבוש מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו -- אלא בגדים בינוניים נאים.

יז) ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצריים. ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ, כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו; ובית יד שלו, עד ראשי אצבעותיו. ולא ישלשל טליתו, מפני שנראה כגסי הרוח, אלא בשבת בלבד, אם אין לו להחליף. ולא ינעל מנעלים מטולאים כבגד טלאי על גבי טלאי, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, מותר אם היה עני.

יח) לא ייצא תלמיד חכמים מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים; ולא ישים בושם בשיערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר. וכן לא ייצא יחידי בלילה, אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו. כל אלו, מפני החשד.

יט) [י] תלמיד חכמים, מכלכל דבריו במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדיי.

כ) ציוו חכמים בדרכי ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר "כי תאווה נפשך לאכול בשר" (דברים יב,כ). דיי לו לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת; ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום, אוכל.

כא) ציוו חכמים ואמרו, לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבוש כראוי לו; ויכבד אשתו ובניו, יותר מן הראוי לו.

כב) [יא] דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה, שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו... אשר בנה בית... אשר אירש אישה" (ראה דברים כ,ה-ז). אבל הטיפשין, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש... בית תבנה... כרם תיטע" (דברים כח,ל), כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך. ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שמואל א יח,יד).

כג) [יב] ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו, ויטריח על הברייות. ולא ימכור שדה, ויקנה בית; ולא ימכור בית, ויקנה מיטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו; אבל מוכר הוא מיטלטלין, וקונה שדה. כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו -- לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט, ויפסיד הרבה.

כד) [יג] משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי המקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה.

כה) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו. כללו של דבר, יהיה מן הנרדפים, ולא מן הרודפים; מן הנעלבים, ולא מן העולבים. ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט,ג).