Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות דעות פרק ו

א) דרך ברייתו של אדם -- להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ). ואומר, "אשרי האיש..." (תהילים א,א).

ב) וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה -- ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי -- יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח). ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהם ונוהג במנהגם הרע -- ייצא למערות ולחווחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו ט,א).

ג) [ב] מצות עשה להידבק בחכמים, כדי ללמוד ממעשיהם: שנאמר "ובו תדבק" (דברים י,כ), וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה; אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הידבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים, וישיא בתו לתלמיד חכמים, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור -- שנאמר "ולדובקה בו" (דברים יא,כב). וכן ציוו חכמים ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם.

ד) [ג] מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח). לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא.

ה) [ד] אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם, את הגר" (דברים י,יט). ציווה על אהבת הגר, כמו שציווה על אהבת שמו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים יא,א); הקדוש ברוך הוא אוהב גרים, שנאמר "ואוהב גר" (דברים י,יח).

ו) [ה] כל השונא אחד מישראל בליבו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך, בלבבך" (ויקרא יט,יז); ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה, אלא על שנאה שבלב; אבל המכה את חברו, והמחרף את חברו -- אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום לא תשנא.

ז) [ו] כשיחטא איש לאיש -- לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דיבר אבשלום את אמנון, למרע ועד טוב -- כי שנא אבשלום את אמנון" (שמואל ב יג,כב). אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול; ולא יהיה המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז).

ח) [ז] הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה -- מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז).

ט) המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום -- צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו, מוטב; ואם לאו, יוכיח אותו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם.

י) [ח] המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו, ופניו משתנות -- תלמוד לומר, "ולא תישא עליו חטא". מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים.

יא) אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא: כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא לבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

יב) במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים, אם לא חזר בו בסתר -- מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב: כמו שעשו כל הנביאים לישראל.

יג) [ט] מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שטמו ולא הוכיחו -- הרי זו מידת חסידות: לא הקפידה תורה, אלא על המשטמה.

יד) [י] חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות -- מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון: אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך, מוזהרים אנו עליהן, שנאמר "כל אלמנה ויתום, לא תענון" (שמות כב,כא).

טו) והיאך נוהגין עימהן, לא ידבר אליהן אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד; ולא יכאיב גופם בעבודה ולא ליבם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

טז) כל המקניטן, או מכעיסן, או הכאיב ליבן, או רדה בהן, או איבד ממונן -- הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותם, או המקללן. ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, "וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב" (שמות כב,כג). ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס, הן נענין, שנאמר "כי אם צעוק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כב,כב).

יז) במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותן לצורכי עצמו; אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות, או להוליכן בדרך ישרה -- הרי זה מותר. ואף על פי כן, לא ינהוג בהן מנהג כל אדם; אלא יעשה להן הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, "כי ה' יריב ריבם" (משלי כב,כג). אחד יתום מאב, אחד יתום מאם; ועד אימתיי נקראים יתומים לעניין זה, עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך עליו ולאומנן ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.

---

הלכות דעות פרק ז

א) המרגל בחברו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט,טז). ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל; לכך נסמך לו, "ולא תעמוד על דם ריעך" (שם). צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי.

ב) אי זה הוא רכיל, זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני; אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם.

ג) יש עוון גדול מזה עד מאוד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע -- והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא. בעל לשון הרע, זה שיישב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי -- על זה הכתוב אומר, "יכרת ה', כל שפתי חלקות; לשון, מדברת גדולות" (תהילים יב,ד).

ד) [ג] אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא -- עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם.

ה) ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע, כאילו כופר בעיקר, שנאמר "אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו איתנו; מי אדון, לנו" (תהילים יב,ה). ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת -- האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו; והמקבלו, יותר מן האומרו.

ו) [ד] ויש שם דברים שהן אבק לשון הרע. כיצד, מי יאמר לפלוני, שיהיה כמות שהוא עתה; או שיאמר, שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה; וכיוצא בדברים האלו. וכל המספר בטובת חברו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להן שיספרו בגנותו; ועל עניין זה אמר שלמה, "מברך ריעהו בקול גדול, בבוקר השכם -- קללה, תיחשב לו" (משלי כז,יד), שמתוך טובתו, בא לידי רעתו.

ז) וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אומר, "כמתלהלה, היורה זיקים; חיצים, ומוות... ואמר, הלא משחק אני" (משלי כו,יח-יט). וכן המספר בלשון הרע דרך רמיות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני או שזה לשון הרע.

ח) [ה] אחד המספר בלשון הרע בפני חברו, או שלא בפניו; והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו -- הרי זה לשון הרע. ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע -- והוא שלא יתכוון להעביר הקול, ולגלותו יותר.

ט) [ו] כל אלו -- הם בעלי לשון הרע, שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עימהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע בלבד.

י) [ז] הנוקם את חברו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תיקום" (ויקרא יט,יח). ואף על פי שאינו לוקה, דעה רעה היא עד מאוד; אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם -- שהכול אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם.

יא) כיצד היא הנקימה, אמר לו חברו השאילני קורדומך, אמר לו איני משאילך; למחר צרך לשאול ממנו, אמר לו השאילני קורדומך, אמר לו איני משאילך, כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך -- הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול, ייתן בלב שלם ולא יגמול כאשר גמל לו; וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דויד בדעותיו הטובות, "אם גמלתי, שולמי רע" (תהילים ז,ה).

יב) [ח] וכן כל הנוטר לאחד מישראל -- עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט,יח). כיצד, ראובן שאמר לשמעון שכור לי בית זה, או השאילני שור זה, ולא רצה שמעון; לימים צרך שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור, ואמר לו ראובן הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, ולא אשלם לך כמעשיך -- העושה כזה, עובר בלא תיטור. אלא ימחה הדבר מליבו ולא ייטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו ולא יזכרנו; וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה.

---

הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה. יש בכללן שתי מצוות עשה -- (א) ללמוד תורה; (ב) לכבד מלמדיה ויודעיה. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות תלמוד תורה פרק א

א) נשים ועבדים, פטורין מתלמוד תורה; אבל קטן, אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם" (דברים יא,יט). ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד, חייב ללמד.

ב) כשם שחייב אדם ללמד את בנו -- כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך, ולבני בניך" (דברים ד,ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו: שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז) -- מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר "וייצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב,ג).

ג) אם כן למה נצטווה על בנו, ועל בן בנו -- להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו; [ג] וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.

ד) מי שלא לימדו אביו, חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם" (דברים ה,א). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.

ה) [ד] היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה, הוא קודם לבנו; ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם. ואף על פי שבנו קודם, לא ייבטל הוא -- שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד עצמו.

ו) [ה] לעולם ילמוד אדם תורה, ואחר כך יישא אישה -- שאם נשא אישה תחילה, אין דעתו פנויה ללמוד; ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין ליבו פנוי, יישא אישה ואחר כך ילמוד תורה.

ז) [ו] מאימתיי מתחיל אביו ללמדו תורה -- משיתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציווה לנו, משה" (דברים לג,ד) ופסוק ראשון מפרשת "שמע" (דברים ו,ד); ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהא בן שש או בן שבע לפי בורייו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות.

ח) [ז] היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר, נותן לו שכרו; וחייב ללמדו בשכר, עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

ט) מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר; אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה) -- מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.

י) לא מצא מי שילמדו בחינם, ילמוד בשכר, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג,כג). יכול, ללמד לאחרים בשכר; תלמוד לומר, "ואל תמכור" (שם). הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלימדו רבו בשכר.

יא) [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים -- חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

יב) [ט] גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים, ומהן סומין; ואף על פי כן היו עוסקים בתורה, ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו.

יג) [י] עד אימתיי חייב ללמוד תורה -- עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כל ימי חייך" (דברים ד,ט), וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה -- ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

יד) [יב] כיצד, היה בעל אומנות, יהיה עוסק במלאכתו שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע -- קורא בשלוש מהן בתורה שבכתב; ובשלוש שעות, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

טו) במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה -- יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי תורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.

טז) [יג] אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז) אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה: אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.