Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מאכלות אסורות פרק ח

א) גיד הנשה -- נוהג בבהמה וחיה הטהורין, ואפילו בנבילות וטריפות שלהן; ונוהג בשליל ובמוקדשין, בין קודשים הנאכלים בין קודשים שאינן נאכלין. ונוהג בירך של ימין, ובירך של שמאל. ואין אסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד, שנאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב,לג); אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף, ושלמטה עד סופו, וכן חלב שעל הגיד -- אינו אסור אלא מדברי סופרים. ושני גידין הן -- הפנימי הסמוך לעצם, אסור מן התורה; והעליון כולו, אסור מדבריהם.

ב) האוכל מגיד הנשה הפנימי, ממקום שעל הכף -- לוקה; ואם אכל מחלבו, או משאר הגיד הפנימי, או מכל החיצון -- מכין אותו מכת מרדות. וכמה שיעור אכילה, כזית; ואם אכל הגיד שעל הכף כולו, אף על פי שאין בו כזית -- לוקה, מפני שהוא כבריה בפני עצמה.

ג) אכל כזית מגיד הנשה של ימין, וכזית מגיד של שמאל, או שאכל שני גידין כולן, אף על פי שאין בהן כזית -- לוקה שמונים; וכן הוא לוקה, על כל גיד וגיד.

ד) העוף -- אין בו משום גיד הנשה, מפני שאין לו כף ירך אלא ירכו עגול. ואם נמצא עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף -- גיד הנשה שלו אסור, ואין לוקין עליו. וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף -- גיד הנשה שלה אסור, ואין לוקין עליו.

ה) האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאין -- פטור, לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת; ואינו כאוכל משאר גופה, שאין הגידין מכלל הבשר, כמו שביארנו. ואם אכל מחלב שעל הגיד, הרי זה כאוכל מבשרה.

ו) האוכל גיד הנשה של נבילה, או של טריפה, או של עולה -- חייב שתיים: מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר, נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר.

ז) הנוטל גיד הנשה -- צריך לחטט אחריו, עד שלא ישאיר ממנו כלום. ונאמן הטבח על גיד הנשה, כשם שנאמן על החלב; ואין לוקחין בשר מכל טבח: אלא אם היה אדם כשר ומוחזק בכשרות -- הוא ששוחט לעצמו, ומוכר, ונאמן. [ח] במה דברים אמורים, בחוצה לארץ; אבל בארץ ישראל בזמן שכולה לישראל, לוקחין מכל אדם.

ח) [ט] טבח הנאמן למכור בשר, ונמצא בשר נבילה או בשר טריפה -- מחזיר את הדמים לבעלים; ומשמתין אותו, ומעבירין אותו. ואין לו תקנה לעולם ליקח ממנו בשר -- עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב: שודאי עשה תשובה, בלא הערמה.

ט) [י] הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ, הרי זה נאמן עליו; ואף על פי שאינו מוחזק בכשרות, אין חוששין לו שמא יחליף. ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהן, נאמנין בדבר זה; אבל לא גויים, שמא יחליף.

י) [יא] עשר חנייות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח -- הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרים ישראל, מותר. [יב] וכן בשר הנמצא ביד גוי -- אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר. זה הוא דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי -- אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל.

יא) ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו, ונעלם מן העין -- אסור: אלא אם כן היה לו בו סימן, או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.

יב) [יג] תלה כלי מלא חתיכות בשר, נשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ, ובא ומצא חתיכות, ואין לו בהן סימן ולא טביעות עין -- הרי זה אסור: שאנו אומרין אותו בשר גררתו חיה או שרץ, וזה בשר אחר הוא.

יג) [יד] גיד הנשה, מותר בהנאה. לפיכך מותר לאדם לשלוח לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, ונותן לו הירך שלמה בפני ישראל; ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראלי זה, קודם שיינטל הגיד -- שהרי מקומו ניכר. לפיכך אם הייתה הירך חתוכה, לא ייתננה לגוי בפני ישראל עד שייטול הגיד -- שמא יאכל ממנה ישראל.

יד) [טו] כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכלו, לא יאכל -- אחד איסור אכילה, ואחד איסור הניה במשמע: עד שיפרוט לך הכתוב, כדרך שפרט לך בנבילה "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא); ובחלב נאמר בו "ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד). או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהניה, כגון שקצים, ורמשים, ודם, ואבר מן החי, וגיד הנשה -- שכל אלו מותרין בהניה מפי הקבלה, אף על פי שהן אסורין באכילה.

טו) [טז] כל מאכל שהוא אסור בהניה -- אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים, אינו לוקה; ומכין אותו מכת מרדות, והדמים מותרין. וכל דבר שאסור באכילה, ומותר בהניה -- אף על פי שהוא מותר בהניה, אסור לעשות בו סחורה ולכוון מלאכתו בדברים אסורים: חוץ מן החלב, שהרי נאמר בו "ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד).

טז) לפיכך אין עושין סחורה לא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים. [יז] הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודג טמאים וצדן, או שניצודו לו טמאים וטהורים -- מותר למוכרן; אבל לא יכוון מלאכתו לטמאים.

יז) ומותר לעשות סחורה בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובגבינות הגויים, וכיוצא בהן. [יח] זה הכלל, כל שאיסורו מן התורה, אסור לעשות בו סחורה; וכל שאיסורו מדבריהם, מותר לעשות בו סחורה, בין בספקו בין בודאו.

---

הלכות מאכלות אסורות פרק ט

א) בשר בחלב -- אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואסור בהניה; וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומשיבשל משניהן כזית -- לוקה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). וכן האוכל כזית משניהן, מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד -- לוקה, ואף על פי שלא בישל. [ב] לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול -- כלומר ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו: כמו ששתק מלאסור הבת, מאחר שאסר בת הבת.

ב) [ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) -- וגדי הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר "גדי בחלב אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה.

ג) אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה -- מותר לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב.

ד) וכן בשר חיה ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה -- אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים -- כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע הכתוב, אלא גדי בחלב אימו ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.

ה) דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב; והשוחט עוף, ונמצא בו ביצים גמורות -- מותר לאוכלן בחלב.

ו) בשר המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן -- אין לוקין עליו; וכן המבשל בשר במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב -- פטור, ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב. אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן, בחלב -- לוקה על בישולו; ואינו לוקה על אכילתו, משום בשר בחלב: שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב -- שאין כאן לא איסור כולל, ולא איסור מוסיף, ולא איסור בת אחת.

ז) המבשל שליל בחלב, חייב; וכן האוכלו. אבל המבשל שליה, או עור וגידין ועצמות, ועיקרי קרניים וטלפיים הרכים, בחלב -- פטור; וכן האוכלן, פטור.

ח) בשר שנפל לתוך החלב, או חלב שנפל לתוך הבשר, ונתבשל עימו -- שיעורו, בנותן טעם. כיצד, חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב -- טועם הגוי את הקדירה: אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת. ואותה חתיכה, אסורה. במה דברים אמורים, שקדם והוציא את החתיכה, קודם שתפלוט חלב שבלעה; אבל אם לא סילק, משערין אותה בשישים -- מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר, יצא ונתערב עם שאר החלב.

ט) נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב -- אם אין בה טעם חלב, הכול מותר. ואם יש בחתיכה טעם חלב -- אף על פי שאם תיסחט החתיכה, לא יישאר בה טעם -- הואיל ויש בה עתה טעם חלב, נאסרה אותה חתיכה; ומשערין בכולה: אם היה בכל שיש בקדירה, מן החתיכות והירק והמרק והתבלין, כדי שתהיה חתיכה זו אחד משישים מן הכול -- החתיכה אסורה, והשאר מותר.

י) במה דברים אמורים, בשלא ניער את הקדירה בתחילה כשנפל החלב אלא לבסוף, ולא כיסה. אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה עד סוף -- הרי זה בנותן טעם. וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל -- נוער את הקדירה כולה, עד שיתערב הכול: אם יש בקדירה כולה טעם חלב, אסורה; ואם לאו, מותרת.

יא) אם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו -- משערין בשישים, בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר: אחד משישים, מותר; פחות משישים, אסור. [יא] קדירה שבישל בה בשר, לא יבשל בה חלב; ואם בישל, בנותן טעם.

יב) הכחל, אסור מדברי סופרים -- שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה, כמו שביארנו. הכחל שקרעו ומירק החלב שבו, מותר לצלותו ולאוכלו; ואם קרעו שתי וערב, וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב -- מותר לבשלו עם הבשר. וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה -- אסור לבשלו: ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו; ואם בישלו עם בשר אחר -- משערין אותו בשישים, וכחל מן המניין.

יג) כיצד, אם היה הכול עם הכחל כמו שישים בכחל, הכחל אסור והשאר מותר; ואם היה בפחות משישים, הכול אסור. בין כך ובין כך, אם נפל לקדירה אחרת -- אוסר אותה, ומשערין בו בשישים כראשונה: שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה, ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל -- לא כמות שהיה בשעה שנפל.

יד) אין צולין את הכחל שחיתכו, למעלה מן הבשר בשפוד; ואם צלהו, הכול מותר. [טו] קיבה שבישלה בחלב שבה, מותרת -- שאינו חלב אלא הרי הוא כטינופות, שהרי ישתנה במעיים.

טו) [טז] אסור להעמיד הגבינה, בעור הקיבה של שחוטה. ואם העמיד, טועם את הגבינה -- אם יש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת: מפני שהמעמיד דבר המותר הוא, שקיבת שחוטה היא; ואין כאן אלא איסור בשר בחלב, ששיעורו בנותן טעם.

טז) אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה -- הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו, נאסרה הגבינה משום נבילה: לא משום בשר בחלב. ומפני חשש זה, אסרו גבינת הגויים, כמו שביארנו.

יז) הבשר לבדו מותר, והחלב לבדו מותר, ובהתערב שניהן על ידי בישול ייאסרו שניהן. במה דברים אמורים, שנתבשלו שניהן ביחד, או שנפל חם לתוך חם, או צונן לתוך חם; אבל אם נפל אחד משניהן והוא חם לתוך השני והוא צונן -- קולף הבשר כולו שנגע בו החלב, ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן -- מדיח החתיכה, ואוכלה.

יח) לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת -- והוא, שלא ייגעו זה בזה; ואם נגעו -- מדיח הבשר ומדיח הגבינה, ואוכל.

יט) [יח] מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, הרי הוא כרותח; ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח, אינו כרותח. [יט] עוף שחוט שנפל לחלב, או לכותח שיש בו חלב -- אם חי הוא, מדיחו ומותר; ואם צלי, קולפו; ואם היו בו פלחים פלחים, או שהיה מתובל בתבלין, ונפל לחלב, או לכותח -- הרי זה אסור.

כ) אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו -- גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה: אף על פי שהעוף בחלב, אסור מדברי סופרים.

כא) שני אכסנאין שאינן מכירין זה את זה, אוכלין על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה -- מפני שאין זה גס ליבו בזה, כדי שיאכל עימו.

כב) אין לשין את העיסה בחלב; ואם לש -- כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה: שמא יאכל בה בשר. ואין שטין את התנור באליה; ואם שט -- כל הפת אסורה, עד שיסיק את התנור: שמא יאכל בה חלב. ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת, כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב -- הרי זה מותר. [כג] פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר -- אסור לאוכלן בחלב.

כג) קערה שאכלו בה בשר, ובישלו בה דגים -- אותן הדגים, מותר לאוכלן בכותח. [כד] סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין -- אסור לאוכלן בכותח; אבל אם חתך בה קישות או אבטיח -- גורד מקום החתך, ואוכל השאר בחלב.

כד) [כה] אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך -- מפני ששואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב; אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך, שאין החומץ שואב ממנו.

כה) [כו] מי שאכל גבינה או חלב תחילה, מותר לאכול אחריו בשר מיד -- וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו, בין הגבינה ובין הבשר. ובמה מקנח פיו, בפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את הפה -- חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה.

כו) [כז] במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.

כז) [כח] מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף -- לא יאכל אחריו חלב עד ישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות: מפני הבשר של בין השיניים, שאינו סר בקינוח.

---

הלכות מאכלות אסורות פרק י

א) כל איסורין שאמרנו, הם במיני נפש חיה; ויש איסורין אחרים של תורה, בזרע הארץ -- והן החדש, וכלאי הכרם, והעורלה, והטבל.

ב) החדש כיצד, כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד -- אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בשישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד); וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר, לוקה מן התורה -- בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

ג) אלא שבזמן שיש מקדש -- משיקרב העומר, הותר החדש בירושלים; והמקומות הרחוקין, מותרין אחר חצות: שאין בית דין מתעצלין בו, עד אחר חצות. ובזמן שאין בית המקדש -- כל היום כולו, אסור מן התורה; ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים, החדש אסור כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב מדברי סופרים.

ד) [ג] האוכל לחם וקלי וכרמל, כזית מכל אחד ואחד -- לוקה שלוש מלקייות, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד), מפי השמועה למדו, ששלושתן בלאוין חלוקין זה מזה.

ה) [ד] כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר -- אף על פי שלא נגמרה אלא אחר שקרב, מותרת באכילה משקרב העומר; ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר -- אף על פי שהייתה זרועה קודם שקרב העומר, הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה. ודין זה בכל מקום ובכל זמן, מן התורה.

ו) [ה] תבואה שהשרישה אחר העומר, וקצרה, וזרע מן החיטים בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין החיטים בקרקע -- הרי אלו ספק אם התירן העומר, כאילו היו מונחין בכד, או לא יתיר אותן, מפני שבטלו בקרקע. לפיכך אם לקט מהם ואכל, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ז) וכן שיבולת שהביאה שליש מלפני העומר, ועקרה, ושתלה אחר שקרב העומר, והוסיפה -- הרי זה ספק אם תהיה אסורה מפני התוספת, עד שיבוא העומר הבא, או לא תהיה אסורה, שהרי השרישה קודם העומר.

ח) [ו] כלאי הכרם כיצד, מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן, בין שזרע ישראל, בין שזרע גוי, בין שעלו מאליהן, בין שנטע הגפן בתוך הירק -- שניהם אסורין באכילה ובהניה, שנאמר "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם" (דברים כב,ט), כלומר פן תתרחק, ותאסור שניהן. [ז] והאוכל כזית מכלאי הכרם, בין מן הירק, בין מן הענבים -- לוקה מן התורה; ושניהם מצטרפין זה עם זה.

ט) [ח] במה דברים אמורים, שנזרעו בארץ ישראל; אבל בחוצה לארץ, כלאי הכרם מדברי סופרים. ובהלכות כלאיים, יתבאר איזה מין אסור בכלאי הכרם, ואיזה מין אינו אסור, והיאך ייאסר, ומתיי ייאסר, ואיזה דבר מקדש, ואיזה דבר אינו מקדש.

י) [ט] העורלה כיצד, כל הנוטע אילן מאכל, כל פירות שעושה אותו אילן שלוש שנים משנזרע -- הרי הן אסורין באכילה ובהניה, שנאמר "שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא ייאכל" (ויקרא יט,כג); וכל האוכל מהן כזית, לוקה מן התורה.

יא) [י] במה דברים אמורים, בנוטע בארץ ישראל, שנאמר "כי תבואו אל הארץ..." (ויקרא יט,כג); אבל איסור עורלה בחוצה לארץ, הלכה למשה מסיניי -- שודאי העורלה בחוצה לארץ אסורה, וספקה מותר. ובהלכות מעשר שני, יתבאר דברים האסורין משום עורלה, ודברים המותרין.

יב) [יא] ספק עורלה וכלאי הכרם -- בארץ ישראל, אסור; בסוריה והיא ארצות שכבש דויד, מותר. כיצד, היה כרם עורלה וענבים נמכרות חוצה לו, היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו -- שמא ממנו הוא זה, שמא מאחר -- בסוריה, מותר. ובחוצה לארץ, אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם עורלה, או ירק יוצא מן הכרם -- לוקח מהן: והוא שלא יראה אותו בוצר מן העורלה, או לוקט הירק בידו.

יג) [יב] כרם שהוא ספק עורלה או ספק כלאיים -- בארץ ישראל, אסור; ובסוריה, מותר. ואין צריך לומר, בחוצה לארץ.

יד) [יג] חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של עורלה -- מותרת בהניה, שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו; אבל ענבים הנמצאין טמונים שם -- אסורין, שמא משם נלקטו והצניען שם.

טו) [יד] גוי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם התנו מתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שני עורלה, וישראל אוכל שלוש שנים משני היתר כנגד שני העורלה -- הרי זה מותר; ואם לא התנו מתחילה, אסור: ובלבד שלא יבואו לחשבון. כיצד, כגון שיחשב כמה פירות אכל הגוי בשני עורלה, עד שיאכל ישראל כנגד אותם הפירות -- אם התנו כזה, אסור: שהרי זה כמחליף פירות עורלה.

טז) [טו] ייראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל -- שלא אמרו אלא העורלה. וקל וחומר הדברים, ומה סוריה שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם, אינה חייבת בנטע רבעי, כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני -- חוצה לארץ לא כל שכן, שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה.

יז) אבל בארץ ישראל -- נוהג בה בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ, ואחר כך יהיה מותר באכילה; ואין לדבר זה עיקר.

יח) [טז] פירות שנה רביעית כולה, אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שייפדו; ובהלכות מעשר שני, יתבאר משפטי פדיונן, ודין אכילתן, ומאימתיי מונין לעורלה ולרבעי.

יט) [יז] כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה, אחר שאוסף אותן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וצוונו על פדיון נטע רבעי. ואחר כך פודה את כולן, ואפילו בפרוטה אחת ואומר, הרי אלו פדויין בפרוטה זו; ומשליך אותה פרוטה לים המלח. או מחללן על שווה פרוטה מפירות אחרות ואומר, הרי כל הפירות האלו מחוללין על חיטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן; ושורף אותן, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים. ואוכל כל הפירות.

כ) [יח] הורו מקצת הגאונים שאף על פי שפדה פירות שנה רביעית או חיללן, אסור לאוכלן עד שתיכנס שנה חמישית; ודבר זה אין לו עיקר. וייראה לי, שזו שגגת הוראה; ופסוק הטעם לפי שכתוב "ובשנה החמישית תאכלו את פרייו" (ויקרא יט,כה), ואין עניין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פרייו בלא פדיון, ככל חולין שבעולם; ואין ראוי לחוש להוראה זו.

כא) [יט] הטבל כיצד, כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות -- קודם שיפריש ממנו, נקרא טבל; ואסור לאכול ממנו, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל, את אשר ירימו, לה'" (ויקרא כב,טו), כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין, ועדיין קודשים שעתידין להיתרם לא הורמו.

כב) והאוכל כזית מן הטבל, קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר -- חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל... והשיאו אותם עוון אשמה" (ויקרא כב,טו-טז). [כ] אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני -- הרי זה לוקה משום אוכל טבל; ואין בו מיתה, שאין עוון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.

כג) [כא] אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות, בכלל שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך..." (דברים יב,יז). ובהלכות תרומות ומעשרות, יתבאר איזה דבר חייב בתרומה ובמעשרות, ואיזה דבר פטור, ואיזה דבר הוא חייב מן התורה, ואיזה הוא החייב מדברי סופרים. והאוכל כזית מטבל של דבריהם, או מכלאי הכרם ועורלה של חוצה לארץ -- מכין אותו מכת מרדות.

כד) [כב] הטבל, והחדש, וההקדש, וספיחי שביעית, והכלאיים, והעורלה -- משקין היוצאין מפירותיהן, אסורין כמותן; ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של עורלה ויין של כלאי הכרם -- שלוקין עליהן, כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן.

כה) [כג] ויש בקודשים איסורין אחרים במאכלות, וכולן של תורה הן -- כגון איסורין שיש באכילת תרומות, וביכורים, וחלה, ומעשר שני; ואיסורין שיש בקודשי מזבח, כגון פיגול ונותר וטמא. וכל אחד מהן, יתבאר במקומו. [כד] ושיעור כל אכילה מהן, כזית -- בין למלקות, בין לכרת. וכבר ביארנו איסור חמץ בפסח ודיניו בהלכות חמץ ומצה. אבל איסור אכילה ביום הכיפורים, אינו איסור מין בפני עצמו; וכן איסור יוצא מגפן על הנזיר, אינו שווה בכול. ולפיכך יתבאר איסור כל אחד מהן ושיעורו ודיניו, במקומו הראוי לו.