Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תלמוד תורה פרק ב

א) מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן -- מחרימין את אנשי העיר, עד שמושיבין מלמדי תינוקות; ואם לא הושיבו, מחריבין את העיר: שאין העולם מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

ב) מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כוח הבן ובניין גופו; ופחות מבן שש, אין מכניסים אותו. ומכה אותן המלמד, להטיל עליהן אימה. ואינו מכה אותן מכת אויב, מוסר אכזרי; לפיכך לא יכה אותן בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה.

ג) ויושב ומלמדן כל היום כולו, ומקצת מן הלילה -- כדי לחנכן ללמוד ביום, ובלילה. ולא ייבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום, ובימים טובים; אבל בשבת, אין קורין לכתחילה, אבל שונין לראשון. ואין מבטלין התינוקות, ואפילו לבניין בית המקדש.

ד) [ג] מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת עימהן, או שהוא מתרשל בלימודן -- הרי הוא בכלל "ארור עושה מלאכת ה', רמייה" (ירמיהו מח,י). לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרות ולדקדק. [ד] ומי שאין לו אישה -- לא ילמד תינוקות, מפני אימותיהן שהן באין אצל בניהן; וכן אישה -- לא תלמד תינוקות, מפני אבותיהן שהן באין אצל הבנים.

ה) עשרים וחמישה תינוקות, למדים אצל מלמד אחד. היו יותר על עשרים וחמישה -- עד ארבעים, מושיבין עימו אחר לסייעו בלימודן; היו יותר על ארבעים, מעמידין להן שני מלמדי תינוקות.

ו) מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, בשהיו שניהן בעיר אחת, ולא היה הנהר מפסיק ביניהן; אבל מעיר לעיר, או מצד הנהר לצידו אפילו באותה העיר -- אין מוליכין את הקטן, אלא אם כן היה בניין בריא על גבי הנהר, בניין שאינו ראוי ליפול במהרה.

ז) אחד מבני מבוי שביקש להיעשות מלמד, אפילו אחד מבני החצר -- אין יכולין שכניו למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו תינוקות אחרים, או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה -- אינו יכול למחות בידו, שנאמר "ה' חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר" (ישעיהו מב,כא).

---

הלכות תלמוד תורה פרק ג

א) בשלושה כתרים נכתרו ישראל -- כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות: כתר כהונה -- זכה בו אהרון, שנאמר "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם" (במדבר כה,יג). כתר מלכות -- זכה בו דויד, שנאמר "זרעו, לעולם יהיה; וכיסאו כשמש, נגדי" (תהילים פט,לז). כתר תורה -- הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכול, שנאמר "מורשה, קהילת יעקוב" (דברים לג,ד); כל מי שירצה, יבוא וייטול.

ב) שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר "בי, מלכים ימלוכו... בי, שרים ישורו" (משלי ח,טו-טז). הא למדת, שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. [ב] אמרו חכמים, ממזר תלמיד חכמים קודם לכוהן גדול עם הארץ, שנאמר "יקרה היא, מפנינים" (משלי ג,טו), יקרה היא מכוהן גדול, שנכנס לפניי ולפנים.

ג) אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן -- שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה, בכל מקום: [ד] היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה -- אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.

ד) [ה] תחילת דינו של אדם, אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך, על שאר מעשיו; לפיכך אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא שמה -- שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.

ה) [ו] מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה -- לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ולא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל; אבל אם הרבית תורה, הרבית שכר, והשכר, לפי הצער.

ו) [ז] שמא תאמר, עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואיפנה מעסקיי ואחזור ואקרא -- אם תעלה מחשבה זו על ליבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם; אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי, ולא תאמר לכשאיפנה אשנה, שמא לא תיפנה.

ז) [ח] כתוב בתורה "לא בשמיים, היא... ולא מעבר לים, היא" (דברים ל,יב-יג): לא בשמיים היא, לא בגסי הרוח היא מצויה; ולא מעבר לים היא, לא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים, לא כל המרבה בסחורה מחכים; וציוו ואמרו, הווי מעט עסק, ועסוק בתורה.

ח) [ט] דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א), לומר לך: מה המים אין מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן -- כך דברי תורה, אינן נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו; ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו, עוסק בתורה.

ט) [י] כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה -- הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות מדברי תורה, בעולם הזה.

י) אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קורדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות; וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה. וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הברייות.

יא) מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב), אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב.

יב) אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה -- אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שינת לעיניו, לעפעפיו תנומה.

יג) אמרו חכמים דרך רמז, "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט,יד), אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה. וכן אמר שלמה בחכמתו, "התרפית, ביום צרה; צר, כוחך" (משלי כד,י); ועוד אמר, "אף חכמתי, עמדה לי" (קוהלת ב,ט), חכמה שלמדתי באף, היא עמדה לי.

יד) אמרו חכמים, ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח; וכל היגע בתלמודו בצנעה, מחכים, שנאמר "ואת צנועים, חכמה" (משלי יא,ב). וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו; אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח.

טו) [יג] אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה; לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים, אין גורנה של תורה, אלא בלילה, שנאמר "קומי רוני בלילה" (איכה ב,יט). וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר "יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עימי" (תהילים מב,ט). וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, אש אוכלתו.

טז) "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו,לא) -- זה שלא השגיח על דברי תורה, כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה, ופרש להבלי עולם, והניח תלמודו וזנחו -- הרי זה בכלל, בוזה דבר ה'.

יז) אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני; וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ועניין זה מפורש בתורה; הרי הוא אומר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה ובטוב לבב, מרוב, כול. ועבדת את אויביך" (דברים כח,מז-מח); ואומר "למען ענותך ולמען נסותך, להיטיבך באחריתך" (דברים ח,טז).

---

הלכות תלמוד תורה פרק ד

א) אין מלמדין תורה, אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו; ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש, ומלמדין אותו. אמרו חכמים, כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זרק אבן למרקוליס, שנאמר "כצרור אבן, במרגמה; כן נותן לכסיל, כבוד" (משלי כו,ח): אין כבוד אלא תורה, שנאמר "כבוד, חכמים ינחלו" (משלי ג,לה).

ב) וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו -- אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב, שנאמר "כי שפתי כוהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו -- כי מלאך ה' צבאות, הוא" (מלאכי ב,ז): אמרו חכמים, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו; אם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.

ג) [ב] כיצד מלמדין, הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין כעטרה, כדי שיהיו כולן רואין את הרב, ושומעין דבריו. ולא יישב הרב על הכיסא, והתלמידים על הקרקע, אלא או הכול על הארץ, או הכול על הכיסאות. ובראשונה, היה הרב יושב והתלמידים עומדין; ומקודם חורבן בית שני, נהגו הכול ללמד לתלמידים, והן יושבין.

ד) [ג] אם היה מלמד מפיו לתלמידים, מלמד. ואם היה מלמד על ידי מתרגם -- המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים; וכשהן שואלין למתרגם, הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו, יותר מקול המתרגם; ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב, יותר מקול הרב.

ה) אין התורגמן רשאי, לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן היה התורגמן אביו של חכם, או רבו. אמר הרב לתורגמן, כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מרי -- כשאומר התורגמן הדברים לעם, אומרן בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו, ואומר כך אמר רבאנא פלוני, אף על פי שלא הזכיר החכם שמו: שאסור לקרות לרבו או לאביו, בשמו.

ו) [ד] הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהן וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי, והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל, אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו, ורגז -- יאמר לו: רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך; ודעתי קצרה.

ז) [ה] לא יהיה התלמיד בוש מחברו שלמד מפעם ראשונה או שנייה, והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים: שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש, והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים, אין הביישן למד, ולא הקפדן מלמד.

ח) במה דברים אמורים, בזמן שלא הבינו התלמידים את הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה; אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו -- חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים, כדי לחדדן; וכעניין זה אמרו חכמים, זרוק מרה בתלמידים.

ט) לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהן, ולא לאכול ולשתות עימהן -- כדי שתהא אימתו עליהן, וילמדו ממנו במהרה.

י) [ו] אין שואלין את הרב כשייכנס לבית מדרש, עד שתתיישב דעתו עליו; ואין התלמיד שואל כשייכנס, עד שיישב וינוח. ואין שואלין שניים, כאחד. ואין שואלין את הרב מעניין אחר, אלא מאותו העניין שהן עוסקין בו, כדי שלא יתבייש. ויש לרב להטעות התלמידים בשאלותיו, ובמעשים שעושה בפניהן, כדי לחדדן, וכדי שיידע אם זוכרין הן מה שלימדן או אינן זוכרין. ואין צריך לומר, שיש לו רשות לשאול אותן בעניין אחר שאין עוסקין בו, כדי לזרזן.

יא) [ז] אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד; לא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בעניין, ואין שואלין אלא מיראה; ולא ישאל בעניין, יותר משלוש הלכות.

יב) [ח] שניים ששאלו -- שאל אחד בעניין ושאל אחד שלא בעניין, נזקקין לעניין; מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה; הלכה ומדרש, נזקקין להלכה; מדרש ואגדה, נזקקין למדרש; אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר; קל וחומר וגזירה שווה, נזקקין לקל וחומר.

יג) היו השואלין שניים -- אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקין לחכם; תלמיד ועם הארץ, נזקקין לתלמיד. שניהן חכמים, שניהן תלמידים, שניהן עמי הארץ, שאלו שניהן בשתי הלכות או בשתי שאלות, שתי תשובות, שני מעשים -- הרשות ביד המתרגם, מעתה.

יד) [ט] אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש, חכמתו נעשית קרעים קרעים; וכן אמר שלמה בחכמתו, "וקרעים, תלביש נומה" (משלי כג,כא). ואין מסיחין בבית המדרש, אלא בדברי תורה בלבד: אפילו מי שנתעטש, אין אומרים לו רפואה בבית המדרש; ואין צריך לומר, שאר הדברים. וקדושת בית המדרש, חמורה מקדושת בתי כנסייות.